על הגג או בגובה הדשא | בהמשך להרצאה "ההלך והנעבעך"

בהרצאה "ההלך והנעבעך בשירה של נתן אלתרמן ומאיר אריאל" דיברתי הרבה על הציר האופקי בשירתם, על ההלך והנעבעך המודדים את העולם בצעדיהם ובמבטם. בפוסט הזה אני רוצה להגיד כמה מילים על הציר האנכי בשירתם, וכמובן להציע תרגיל כתיבה בסוף הדברים.

לא פחות משהדרך האופקית וההלך ההולך לאורכה ממלאים את שירתו של אלתרמן, גם מימד הגובה בולט מאוד בשירתו. בהליכתו בדרך ההלך האלתרמני כל הזמן מביט מעלה ומטה: כך למשל ב"שיר העמק" - "טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל", או ב"ליל גליל" - "מֵעָלַי שְׁמֵי מָרוֹם, / לְרַגְלַי מֵי מֵרוֹם. / עַל הָהָר שׁוֹכֵן עָנָן, / שְׁבִיל בָּהָר מוֹלִיךְ לְדָן. / עֲרָפֶל בַּגַּיְא שׁוֹכֵן, / שְׁבִיל מוֹלִיךְ אֶל הַיַּרְדֵּן", וכמובן זכורה לנו תנועת הנערה-הסבתא מעלה מטה בין ההר לגיא בשיר "כלניות". יש עוד דוגמאות רבות לתנועת המבט והגוף מעלה ומטה לאורך ציר אנכי דימיוני בשירה של אלתרמן, אבל כשהוא צריך לבחור איפה לעמוד - הוא עומד מלמעלה, מגובה הלבנה ומסתכל מטה אל העולם. "גּוּפִי נִקְטָן וּמִתְנַמֵּךְ / אֲבָל רֹאשִׁי כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ" אומר אלתרמן ב"ערב עירוני" כאיזה מן ג'ירף גבוה שמסתכל מגובה הגגות אל העיר שמתחתיו. אולי שיר הגג הגדול מכולם שלו הוא "הוא והיא על הגג", על הזוג הפרובנציאלי שמגיע מעפולה לעַדְלֹאיָדַע בתל אביב - יהודה וחוה'לה - וכל השיר הם על הגג, מתפעלים מהתהלוכה שמתחתם, מפחדים ליפול וכמובן, לא ממש נופלים. הנה הם בביצוע של גלי עטרי ועודד בן חור:

למה ציר הגובה הזה צריך לעניין אותנו כל כך, זה עניין להרצאה נפרדת, אבל באופן עקרוני זה מעניין כי מאחורי ציר הגובה הפיזי, הטופוגרפי, עומדת מחשבה סימבולית שמעריכה את הגבוה והנמוך במידה שווה ונעה בין "הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים", בין היחיד והאומה, בין האנושי והאלוהי. יש כל כך הרבה דוגמאות לזה בשירה של אלתרמן, כמו למשל הפניה הזאת של אלתרמן לאלוהים בשיר "אגרת" מתוך "כוכבים בחוץ":

לְךָ עֵינֵי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם.

אֵלִי שֶׁלִּי,

אֲנִי תָּמִים.

אֲנִי זוֹכֵר, בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַמַּיִם,

נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים.

אלתרמן מיטלטל לכל אורך הדרך בין השירה הצרופה לזמר הנפוץ, בין הגבוה לנמוך, ואולי אחד השירים היפים שלו שבו אפשר לראות את כפל המבט הזה הוא "תוצרת הארץ". אז, ב-1938, כמו היום ב-2025, הדור הוא "דור ימות המשיח, /

מנמנם ולקום מאחר. / הוא זקוק לנביא ומוכיח / ולפחות - לשעון מעורר". בדור שכזה אלתרמן יודע שצריך לדבר על "כתף וחזית מאוחדת" באותה המידה שמדברים על כתפיות וחזיות:

גם מאיר אריאל לא מפספס את הגבוה והנמוך בשירה שלו. גם הוא מיטיב לתפוס את שניהם במבטו, אלא שהוא עושה את זה מגובה העשב, לא מהגג. למה? כי הוא קצת נעבעך כמובן (על זה הייתה ההרצאה), וכי הוא כל הזמן נופל, נשמט, צולל חופשי, שוקע תחת גל. בכל אופן, לא משנה כמה נמוך הוא, הוא רואה את הנשגב. כך, למשל, כשהוא עומד בתור בבנק ומסתכל על הפקידה ש"כחול עצוב יש בעיניה / בקצות שפתיה יש גיחוך / דוק אדישות במבטיה / נגד ניסיונות ריכוך" מה הוא רואה? נכון, את המונה ליזה:

והנה תראו עוד דוגמה נפלאה לנמוך ולגבוה בשירתו. קצת כמו שהוא עשה לרומנטיקה של נעמי שמר עם "ירושלים של זהב / ושל נחושת ושל אור", והנחית את כל הנשגבות שלה על קרקע המציאות: "ירושלים של ברזל / ושל עופרת ושל שחור", כך הוא עושה לשאול טשרניחובסקי. הוא שומע אותו אומר בפאתוס: "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, / הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ, / רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה, / רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת", ומה הוא עושה? אומר לו: לא... לא "קַרְקַע אֶרֶץ" ולא בטיח. הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ. הוא ספוג רטיבות, לא קולות ומראות... אבל... וזה אבל גדול... הוא בוץ מתוחכם שצורתו מושלמת. מאיר אריאל לא מסכים לראות רק את הגבוה, אבל לרגע לא חושב שהנמוך -הבוץ - זה כל הסיפור. הוא מסתכל על האדם ורואה בוץ, נכון, אבל מתוחכם:

ואולי ה-שיר שמשחק עם הגבהים הוא "מודה אני". עוד דיאלוג שלו, הפעם לא עם נעמי שמר או עם טשרניחובסקי, אלא עם ברכת השחר. כמה יפה הוא עולה מעלה מעלה בספירלת ההודיה הזאת מעצמו עד לבריאה כולה - "עמדי ועם ביתי ועם קרובי וידידי ועם בני עמי ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם אשר בראת. עד לאותה" - ואז בבת אחת מוריד את המבט חזרה אל חדרו ו"בלאט, חרש חרש, אט אט" מודה לאשתו הצוחקת אליו מתוך השינה:

בתחילת ההרצאה שהייתה לנו שלשום אמרתי שנכתוב טקסט תגובה לאלתרמן ואריאל, כדי להמשיך את השיח הזה בין היוצרים המופלאים האלו ובינם לביננו גם על-גבי הדף. לא הספקנו לעשות את זה ביחד, אבל מסתבר שכפיר דדון, חברי הטוב, נשאר בתום המפגש מול הדף והשלים את המלאכה. בשעה 22:28, כעשרים דקות אחרי שהסתיים הזום, הוא שלח אליי את השיר שיצא ממנו בתגובה לשיטוטיהם של אלתרמן ואריאל, כך, בטייק אחד, בלי למחוק ובלי לערוך. כל כך שמחתי שאישר לי לפרסם כאן.

ומה איתכם? אולי גם כתבתן איזה שיר? או המשכתן איזו שיחה פנימית?

מזמין אתכם גם לכתוב תגובה לאחד השירים, וכמובן לשתף כאן או לשלוח אליי אם תרצו.

לחייהם, לחיינו, לחיי השיטוטים

וכמובן, לחיי הספינות שבדרך.