תרגילי כתיבה

בהרצאה "ההלך והנעבעך בשירה של נתן אלתרמן ומאיר אריאל" דיברתי הרבה על הציר האופקי בשירתם, על ההלך והנעבעך המודדים את העולם בצעדיהם ובמבטם. בפוסט הזה אני רוצה להגיד כמה מילים על הציר האנכי בשירתם, וכמובן להציע תרגיל כתיבה בסוף הדברים. לא פחות משהדרך האופקית וההלך ההולך לאורכה ממלאים את שירתו של אלתרמן, גם מימד הגובה בולט מאוד בשירתו. בהליכתו בדרך ההלך האלתרמני כל הזמן מביט מעלה ומטה: כך למשל ב"שיר העמק" - "טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל", או ב"ליל גליל" - "מֵעָלַי שְׁמֵי מָרוֹ

בהרצאה עברנו בהדרגה מהשאלה "למה בכלל צריך לסלוח?" לשאלה "למה לא בעצם?", תוך שכל הזמן אתגרנו את גבולות הסליחה, את עצם אפשרותה אפילו. בסופו של דבר, נראה לי שאין ברירה אלא לסלוח, ולא כפרס על חטאו של האחר, אלא כמתנה לעצמנו. את ההרצאה סיימנו בחשיבותה של הסליחה העצמית והקשר שלה לחמלה עצמית. קראנו את שירה של המשוררת והפסיכולוגית, מיטל חודורקובסקי, ובעקבותיו כתבנו שיר או מכתב חומל לעצמנו. המכתב בהשראת התבנית של אודי גולדשטיין, עליה ניתן לקרוא יותר כאן . תודה לכולם על הנוכחות, על השית