כל הפוסטים

חוטים של נוכחות והיעדר ב'הנכד' מאת דרור בורשטיין דרור בורשטיין שולח אב (אריה) ובנו (דניאל) להליכה תל-אביבית אל עבר תינוק – נכדו של דניאל – שזה עתה נולד. דרך שיחות על פוליטיקה, משפחה, אמנות ומוות, מתגלה יצירה אקזיסטנציאליסטית על החיים בישראל צל השבעה באוקטובר. בורשטיין תמיד היטיב לשים לב ללא-נאמר, לרישומיו של הנעדר במציאות, לנשכח, ל"לא נמצא" הנוכח דווקא מתוך היעדרותו. אולי משום כך ספרו החדש נקרא "הנכד", אף על פי שהנכד עצמו כמעט ואינו בנמצא (וכשהוא כבר נמצא, אמו נעדרת). הוא נ

מגדל בבל, פיטר ברויגל האב בפרשת נוח שקראנו השבוע מופיע גם סיפור מגדל בבל. הדור שבו אירע הסיפור מכונה דור הפְּלָגָה והמפרשים עסוקים בשאלה מה היה חטאם. לא אחת מדברים על זה שהם רצו למרוד באלוהים בגלל שביקשו לבנות מגדל גבוה, אבל אני לא מאוד מחבב את הכיוון הפרשני הזה. לכן השבת ניסיתי למצוא לי פרשן כלבבי, וכשזה קורה אני מנסה את רשב"ם ולרוב הוא לא מאכזב אותי. כך הוא כותב: "הבה נבנה לנו עיר וגו' - לפי הפשט: מה חטאו דור הפְּלָגָה? לפי שצִוָם הקדוש ברוך הוא "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בר

אישור לבית הספר / אביטל הררי הַּמֹורה, שָלֹום מִיכָאֵלֹ לא יַּגִיעַ הַּיֹום לבֵית הַּספֶר. ֹלא לאּ כִי הּוא לא מַרְּגִיש טֹוב- זֶה הַּסְתָו הַּמַּכה בַחַּלֹון הַּנֹושֵר מִן הָעֵצִיםַ בּגַן, אֵּלּו עֲלֵי הַּזָהָב הֶעָפִים עִם הָרּוחַ , זֶה ילְּדִי הַּצעִיר וְחּושָיו הָעֵרִים. עִּמְָך הַּסְלִיחָה, אִּמָא * כל שנה השיר הזה של אביטל הררי עולה בי שוב. זה שיר על אמא של מיכאל, שכותבת אישור למורה, ובו היא מסבירה למורה שבבוקר, במקום ללכת לבית הספר, פיתו אותו חושיו הערים להסתכל בעלים

צילמתי, הלכתי לרגע, חזרתי כדי לצלם שוב, אולי אצליח לתפוס פריים טוב יותר... אבל האור לא היה אותו אור, הצל לא אותו צל. הם חמודים שני אלו - האור והצל - תמיד נמצאים בשינוי, תמיד מזכירים לנו שכל רגע הוא מתנה חד פעמית. אז צילמתי בכלל פריים אחר, רגע אחר. גם הוא מתנה.

על השולחן בחצר יושב לכתוב שיר. אותו הזמן מתחתיו חתול בורא אדם.

22 שנים שאני בורח מאמא. 22 שנים שאני בורח מזיכרון אמא. 22 שנים שאני בורח מהשכחה. 22 שנים שאין אמא. 22 שנים השער אליך נעול. וכשאני סוף סוף רוצה להתקרב, יצאה צרעה מכוך הנר בקברך ועקצה אותי, וכשבאתי הביתה להדליק את הנר, גיליתי שהנר נמס מחום השמש והזיכרון - ליקוי מאורות. שיר מתוך ספר חדש (בכתובים) במלאת 22 שנים למות אמי. במבי לִפְנֵי שָׁנִים, בָּאָחוּ, בָּרַחְתָּ מֵהַזִּכָּרוֹן. הָיִיתָ אָז עֹפֶר צָעִיר וּמָה כְּבָר יָכֹלְתָּ לַעֲשׂוֹת. הַיּוֹם אַתָּה בּוֹרֵחַ מֵהֵיכָן שֶׁפַּעַם

בתאריך 27.5.26 התבקשתי להגיד כמה מילים לכבוד השקת הספר "גישור כאמנות לחימה", שאותו כתב חברי היקר והמגשר, נדב נשרי. הספר סוקר גישות מסורתיות בעולם הגישור ומתמקד בגישתו של נדב - "שותפות חדשה". כמובן, קראתי את הספר ורצו לי בראש מלא מחשבות, ובעיקר באיזה כובע הוא רוצה שאדבר על הספר. החלטתי שאדבר בשני כובעים: כמי שמתרגל ומלמד תקשורת מקרבת וכאיש ספרות. כמובן שזה יצא ארוך מדי, אז גנזתי את הגרסה הארוכה ובאירוע אמרתי גרסה מקוצרת של הדברים. אני מביא כאן את הקלטת הגרסה הקצרה, ואחריה את ה

את הקריאה הנוכחית שלי בספר הטאו התחלתי לגמרי במקרה, או בדיוק להיפך, מתוך הכרח גמור. באחד מהבקרים הרועשים של המלחמה הזאת נגשתי אל הספרייה שלי כדי למצוא שקט. הוצאתי ספר אחד ולא היה בו שקט, הוצאתי עוד אחד, שקט יותר, אבל השקט שהוא הציע לא היה השקט שחיפשתי. אז הגעתי לטאו. מיד כשפתחתי אותו הבנתי שזה השקט שהייתי צריך. מאז ערכתי שלושה מפגשים סביב הטאו - מפגשי חירום חשבתי לעצמי - מתוך מחשבה שהפכה למוטו של המפגשים: "דִּיבּוּרִים מְרוּבִּים מְבִיאִים לִידֵי תְּשִׁישׁוּת, מוּטָב לִשְׁמֹר

השירה היא דרך התבוננות על העולם וקשורה הרבה יותר לקצב ההליכה ולרכות הצעדים מאשר לפואטיקה של הלשון. בסדנאות שלי אני מרבה להשתמש במילה "שירה", אף שלא מעט מהמשתתפים כותבים פרוזה, והסיבה היא בדיוק זאת - אני לא מתכוון לסוגה הספרותית, אלא לאיכותו של המבט, למידת האינטימיות של הקשר עם העולם ולעוצמתה של תשומת הלב שלנו. ככל שאנחנו תופסים את השירה כתרגול שלא נועד לשרת את ההשתכללות שלנו ככותבים אלא את ההתפתחות הרוחנית שלנו, אז אפשר לסווג את דרך השירה שאני מדבר עליה לשלושה סוגים עיקריים

ומה אם המים שקטו ובבואת העץ נגלית פתאום? ומה עם הערפל מכסה את המים? ומה אם התפוגג כעשן? ומה עם שלושה ציפורים עפים מעל? ומה אם שתיים? מה אם אחת נחתה על עץ? ומה אם באותה השעה, אחת אחרת המריאה ממנו או לא? ומה עם האור? מה אם לבן נהיה כחלחל נהיה סגלגל? ומה עם ספינה הניעה גל בנהר והוא נחבט בגזעי הגדה שאווזים חונים לצדם, או לא? אותו נהר או לא? שחר עולה ואני יושב מול החלון הפונה לנהר וכותב. לא קל לכתוב כשמישהו עומד ומביט בך. הכתיבה אינטימית מן השינה ומן האהבה. אבל היא בשלה - ציפור

לחברתי ר. אַתָּה יוֹדֵעַ, אָמַרְתְּ לִי אוֹתוֹ עֶרֶב, אֲנִי מִתְנַגֶּדֶת לְךָ נֶחְרָצוֹת, בְּכָל יֵשׁוּתִי אֲנִי מִתְנַגֶּדֶת לְךָ, וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן וּמַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ נֶחְרָצוּת אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ. אֲנִי יוֹדֵעַ, הֵשַׁבְתִּי לָךְ בְּשֶׁקֶט, בְּחִיּוּךְ. אַתְּ בֶּן אָדָם נֶחֱרָץ יוֹתֵר מִכָּל בֶּן אָדָם שֶׁאֲנִי מַכִּיר: בְּדֵעוֹתָיו, בִּשְׁאֵלוֹתָיו, בְּאַהֲבָתוֹ. וְאַתָּה מָה? שָׁאַלְתְּ. שׁוּב הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת? מַשֶּׁהוּ בִּי קָפַץ. שׁוּב הָ"אַתָּה מָה" הַזֶּה? מַשּׁ

לפני יומיים התעוררתי מוקדם, מוקדם-שלי זאת אומרת, והעיר עוד נמנמה את שנת הבוקר שלה. לא נשמעה המיית המכוניות מהכביש הראשי שמעבר לסמטה, לא קולות הילדים מבית הספר שממול, אף אחד למעלה לא גרר רהיט או ניקר בתקרה בעקביו. רק הציפורים היו, ואיזו מן תחושה של סתיו-מאוחר בחלון. בערבו של אותו היום, הנחיתי חוג בית בנושא "כתיבה ומיינדפולנס". שחר סתיו מעיר צהלת דרורים קירקור העורב היום שלחתי הודעת תודה למארגנות החוג המקסימות, וכמו תמיד כל תודה אצלי נפתחת בהתנצלות. זה נושא לפוסט אחר, או לטיפ

בהרצאה "ההלך והנעבעך בשירה של נתן אלתרמן ומאיר אריאל" דיברתי הרבה על הציר האופקי בשירתם, על ההלך והנעבעך המודדים את העולם בצעדיהם ובמבטם. בפוסט הזה אני רוצה להגיד כמה מילים על הציר האנכי בשירתם, וכמובן להציע תרגיל כתיבה בסוף הדברים. לא פחות משהדרך האופקית וההלך ההולך לאורכה ממלאים את שירתו של אלתרמן, גם מימד הגובה בולט מאוד בשירתו. בהליכתו בדרך ההלך האלתרמני כל הזמן מביט מעלה ומטה: כך למשל ב"שיר העמק" - "טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל", או ב"ליל גליל" - "מֵעָלַי שְׁמֵי מָרוֹ

הֲלוּמֵי לֵב וּכְאֵב הָעוֹלָם יַמְתִּין הַלֵּב - - בָּשֵׁל כְּשֶׁהוּא יָכוֹל רַק אַל תִּהְיוּ אֲדִישִׁים לְקִירוֹת הַכְּתֹבֶת תָּמִיד עַל הַקִּיר גַּם זוּג עֵינַיִם שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ לִרְאוֹת וּפֶרַח עִם גִּבְעוֹלֵי שִׁיר שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ לִנְשֹׁם וְאֵיזֶה רִבּוּעַ יָרֹק וּמְקֻוְקָו תַּחַת הַפָּנָס שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ לִשְׁאֹל וּלְהָאִיר רַק בְּבַקָּשָׁה אָנָּא אַל תִּהְיוּ אֲדִישִׁים לְקִירוֹת כִּי מָה שֶׁמַּתְחִיל בְּקִירוֹת בַּסּוֹף נִגְמַר בִּבְנֵי אָדָם (תודה לדינה

בְּתוֹךְ הַוִּילוֹן רוֹעֲדִים צִילֵי עָלִים תַּחַת צֵל צִפּוֹר

בהרצאה עברנו בהדרגה מהשאלה "למה בכלל צריך לסלוח?" לשאלה "למה לא בעצם?", תוך שכל הזמן אתגרנו את גבולות הסליחה, את עצם אפשרותה אפילו. בסופו של דבר, נראה לי שאין ברירה אלא לסלוח, ולא כפרס על חטאו של האחר, אלא כמתנה לעצמנו. את ההרצאה סיימנו בחשיבותה של הסליחה העצמית והקשר שלה לחמלה עצמית. קראנו את שירה של המשוררת והפסיכולוגית, מיטל חודורקובסקי, ובעקבותיו כתבנו שיר או מכתב חומל לעצמנו. המכתב בהשראת התבנית של אודי גולדשטיין, עליה ניתן לקרוא יותר כאן . תודה לכולם על הנוכחות, על השית

.1 אתם קולטים את הסרט הזה? חקלאי, שראה שיבולת בודדת ראשונה בשדה החיטה שלו, מסמן אותה כדי שלא חס ושלום תיעלם בין שאר השיבולים שיתחילו...

אפשר לכבות את המבט אם רוצים ואז, כמובן, לא רואים כלום. אבל הבעיה היא שגם אם מדליקים אותו, כלומר אם פוקחים את העיניים, אז הוא די עושה מה...

אני זוכר שלמדנו את פרשת "אשת יפת תואר" בבי"ס. כל כך שנאתי אותה אז. מה פתאום לוקחים אישה במלחמה כאילו הייתה שלל ומתחתנים איתה בלי בכלל לשאול להסכמתה? מה זה הדבר הזה? למי ששכח, הנה עיקרו של הדיון ב"אשת יפת תואר": כי תצא למלחמה ותראה אישה יפת תואר שבא לך עליה, אז אתה יכול לקחת אותה לך בלי לשאול להסכמתה. אמנם זה לא מומלץ (ולתורה יש כל מיני דרכים גלויות וסמויות להעביר את המסר הזה), אבל אם ממש בא לך עליה אז סבבה. ת'פדל. אלא שאם בחרת לקחת לך אותה, אז תן לה לגלח את ראשה ו"לעשות את צי

בית נטוש מחוץ לדלת הונחו זוג נעליים הליכת ערב בפויגסרדה, ספרד