שירה על גב הרוח

השירה היא דרך התבוננות על העולם וקשורה הרבה יותר לקצב ההליכה ולרכות הצעדים מאשר לפואטיקה של הלשון. בסדנאות שלי אני מרבה להשתמש במילה "שירה", אף שלא מעט מהמשתתפים כותבים פרוזה, והסיבה היא בדיוק זאת - אני לא מתכוון לסוגה הספרותית, אלא לאיכותו של המבט, למידת האינטימיות של הקשר עם העולם ולעוצמתה של תשומת הלב שלנו.

ככל שאנחנו תופסים את השירה כתרגול שלא נועד לשרת את ההשתכללות שלנו ככותבים אלא את ההתפתחות הרוחנית שלנו, אז אפשר לסווג את דרך השירה שאני מדבר עליה לשלושה סוגים עיקריים (מוזמנים לזהות אותם בתמונה למעלה):

1. שירה שעניינה מה שבחוץ: שירה זו מתרגלת את היכולת שלנו לצאת החוצה מעצמנו אל העולם, אל הדברים עצמם, ואז לשיר את "שירת הדברים עצמם". אולי השירה הבולטת ביותר מבין סוגי השירה שעושים את המהלך הזה היא שירת ההייקו. זו שירה שאין בה אני, למעט אותו אני שצופה וכותב, והיא מציעה דרך רוחנית חשובה מאוד שעניינה המפגש עם העולם. היא מציעה לנו להביט בעץ כאילו כל מה שחשוב בעולם הוא העץ, לא מה שבדיוק התחדש בעמוד שלנו בפייסבוק, לא אנחנו עצמנו, לא מה אנחנו מרגישים ביחס לעץ, רק העץ. להניח שיש לו משהו חשוב מאוד לספר לנו, ושאם אנחנו רוצים לשמוע מה יש לו לספר אז אנחנו צריכים להניח לכל שאר הדברים, לצאת מעצמנו ולהיות שרויים בתוך הקשר הזה עם העץ. היציאה הזאת מעצמנו אל העולם היא סוג ההתפתחות הרוחנית שמציעה דרך השירה הזאת. לעניות דעתי, שירת ההייקו היא הבסיס הכי עמוק וחשוב של דרך השירה שנועדה לטפח את ההתפתחות האישית שלנו בעולם. ללא היכולת הזאת לצאת החוצה מעצמנו ולפגוש עולם, יקרה לרוב אחד משני דברים: הראשונה היא שירה לירית-פסיכולוגית, שהיא כמו הקרנה של סרט בתוך מערכת טלוויזיה במעגל סגור או ריצה בתוך גלגל אוגרים, והשנייה היא שירה אבסטרקטית-פילוסופית מדי, המנותקת מכל אחיזה בעולם ולכן אין בה באמת מפגש ישיר ואמיתי, לא עם העולם ומשום כך גם לא עם עצמנו.
   

2. שירה שנעה ממה שבחוץ פנימה: שירה זו מתרגלת את התנועה שלנו מבחוץ פנימה ולפעמים הלוך וחזור, רצוא ושוב, פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. כך אני קורא חלק לא מבוטל משירת הזן ובעיקר שירים שרוח המיינדפולנס שורה בהם. זו שירה שיש בה אני, אבל האני הזה מחובר לעולם, נמצא בזיקה אליו, ומתוך הזיקה הזאת חוזר אל עצמו ובודק מה התחדש בו. המיינדפולנס, וכך גם דרך השירה הנובעת ממנו, מציעים דרך רוחנית חשובה לא פחות שאף עניינה הוא מפגש עם העולם, אבל מתוך המפגש החיצוני הזה (באמצעות החושים והגוף) ישנה חזרה אל האדם, אל מחשבותיו, אל רגשותיו, אל כל אותם רכיבי חוויה שלא היה להם מקום בשירת ההייקו. אבל הם אף פעם לא מעניינים כשהם לעצמם, רק מתוקף הזיקה בינם לבין העולם. אם בהייקו ההתפתחות הרוחנית נובעת מעצם היציאה מעצמנו, כאן יש מהלך כפול של יציאה וחזרה פנימה.
   

3. שירה שנעה ממה שבחוץ החוצה (או למעלה): שירה זו מתרגלת את החיפוש שלנו בעולם מעבר לתופעות עצמם (מעבר לעץ הנגלה לפנינו), זו שירה שנעה ממה שבחוץ קדימה, או למעלה, מעבר לדברים עצמם, ושמנסה לשיר את מה שהיא מגלה שם. אולי השירה הבולטת ביותר מבין סוגי השירה שעושים את המהלך הזה היא שירת הטאו. זו שירה שכמו ההייקו גם היא פחות עסוקה באני, אבל כמו בזן היא לא מסתפקת רק בדברים עצמם אלא נעה מהם. פשוט במקום לנוע מהדברים חזרה פנימה אל האדם, היא נעה מהדברים החוצה, אל מה שנמצא מעבר להם, אולי אפילו מעבר לעולם. אבל בשום אופן התנועה הזאת "מעבר לדברים עצמם" היא לא על-חשבון המפגש איתם, עם העולם, ובטח לא במחיר ניתוק מן העולם. אם בהייקו ההתפתחות הרוחנית נובעת מעצם היציאה מעצמנו, כאן יש מהלך נוסף של התרחקות, הפשטה והשגבה. גם התרגול בדרך השירה שנעה "מבחוץ פנימה" וגם התרגול בדרך השירה שנעה "מבחוץ החוצה" לא יכולים לעמוד בפני עצמם בלי תרגול שירת ההייקו, בלי דיוק היציאה החוצה. רק בהתמסרות הזאת למפגש עם מה שמחוץ לנו, אנחנו יכולים לפתח את מה שבתוכנו, את מי שאנו.
   

שתי הערות קצרות והזמנה לסיום... הערה ראשונה על פסיכולוגיה ופיסלוסופיה: את התואר הראשון שלי עשיתי במחלקה לפסיכולוגיה ובמחלקה לפילוסופיה, אבל אז, בסופו של דבר, אי שם במהלך טיול במזרח, נפל הפור - עברתי למחלקה לספרות עברית ושם המשכתי את לימודיי. היום אני מבין מה הפריע לי כמי שהולך בדרך השירה בפסיכולוגיה ופילוסופיה: שתיהן פרקטיקות מצוינות, אבל אין להן באמת חלק בדרך השירה כי בשניהם אין את היציאה האקטיבית החוצה מעצמנו אל העולם. ניתן לומר בהכללה שהפסיכולוגיה היא ניסיון להבין את עצמנו מתוך עצמנו הרבה פעמים, העולם בחוץ לא משנה, משנה רק החוויה הפנימית (אני כותב זאת על אף שכבר בתואר הראשון נמשכתי מאוד לתיאוריות כמו יחסי-האובייקט ובעיקר לפסיכולוגיית-העצמי של קוהוט, ששתיהן כן נמצאות באיזשהו קשר עם החוץ, אז סליחה על ההכללה). לעומתה, הפילוסופיה בכלל לא מעוניינת בהתפתחות האישית שאני מדבר עליה ומבחינתה העולם הוא עולם של תופעות ותו לא. מה שמעניין מנקודת המבט הפילוסופית היא בעיקר התנועה מהתופעות פנימה אל תוך עצמן, כאשר קנט הוא כמובן הנציג הבכיר של גישה זאת (ושוב, אני כותב על אף חיבתי הרבה לזרם הפילוסופיה האקזיסטנציאלית ובמיוחד הדיאלוגית, ששתיהן כן נמצאות בקשר עם האני, אז שוב סליחה על ההכללה).

למרות שתי ההכללות התחושה שלי היא ש"המהלך ההייקויי" חסר בשתי הפרקטיקות האלו ולכן אין להן חלק בדרך השירה. הן חשובות, אין עוררין על כך, אבל לעניינים אחרים לגמרי.

הערה שנייה על יהדות: היהדות כל כולה מתמסרת לדרך השירה, אבל על כך אני מקווה להרחיב בפוסט נפרד. אבל בכותרות אני יכול לומר שבעיניי המקבילה לשלוש הדרכים שהוצגו לעיל בתוך עולם היהדות הן שלוש הדרכים הללו (בהתאמה): דרך הגמרא, דרך הקבלה ודרך החסידות.

הזמנה: אשמח לשמוע את דעתכם על ההמשגות בתגובות, ובמיוחד אני מזמין את משתתפי המפגש שהיה אתמול (5.3) על דרך הטאו לשתף כאן בשיריהם כדי שנוכל לקרוא אותם וגם כדי שנקבל איזה רושם אודות דרך השירה הנפלאה הזאת.

כמו כן, מוזמנים למפגש מס' 2 על "הטאו שבין המילים". פרטים בקישור הזה.

שבת שלום!