זמן אימפרסיוניסטי

ומה אם המים שקטו ובבואת העץ נגלית פתאום?

ומה עם הערפל מכסה את המים?

ומה אם התפוגג כעשן?

ומה עם שלושה ציפורים עפים מעל?

ומה אם שתיים? מה אם אחת

נחתה על עץ?

ומה אם באותה השעה, אחת אחרת

המריאה ממנו או לא?

ומה עם האור?

מה אם לבן נהיה כחלחל נהיה סגלגל?

ומה עם ספינה הניעה גל בנהר

והוא נחבט בגזעי הגדה

שאווזים חונים לצדם, או לא?

אותו נהר או לא?

שחר עולה ואני יושב מול החלון הפונה לנהר

וכותב. לא קל לכתוב

כשמישהו עומד

ומביט בך.

הכתיבה אינטימית מן השינה ומן האהבה.

אבל היא בשלה - ציפור על עץ.

מביטה בי, לא זזה, לא נוהה אחר הציפורים העפות

מלפניה ומגבה.

היא בשלה - על עץ.

מביטה.

החושך כָּבֶה בהדרגה

וכמעט שאי אפשר היה להבחין בעזיבתו.

אבל הסגול הופך לבן, כך מתברר, בבת אחת.

לא הבנתי מה קרה,

חשבתי שפנסי הלילה כבו,

אבל לא:

האור נדלק באחת.

וכל אותו הזמן, אותה שאלה מנקרת:

אותו נהר או לא?

כבר כמה ימים אני מתבונן בו, בנהר,

כמו שמונה התבונן בו עד שנפטר לפני מאה שנים בדיוק.

לראשונה אני מבין

את דוק הערפל המורח את צבעיו

הרבה לפני שהקטרקט משך את ראייתו אל סף העיוורון,

ומדוע אפשר לצייר את אותה בריכה עשרות,

אם לא מאות, פעמים,

עם הגדה בלי הגדה,

עם הגשרון בלי הגשרון,

יותר או פחות שושני נהר,

יותר או פחות אור,

יותר או פחות ערפל.

הבריכה היא אף פעם לא אותה

הבריכה היא אותה הבריכה

לכן היא לא היא, היא היא.

ואולי היא אי.

הכל מתחיל להתערפל

ורק ראייתו הלכה והעמיקה

אל עולם מואר אולטרה סגול,

אל כל מה שמחבר בין החשיכה לאור

בין ריבוי הדברים לאחדותם,

בין הבריכה לבריכה,

נהר לנהר,

עד שבהדרגה – 

ופתאום בבת אחת –

כבתה.

31.1.2026