שירה

22 שנים שאני בורח מאמא. 22 שנים שאני בורח מזיכרון אמא. 22 שנים שאני בורח מהשכחה. 22 שנים שאין אמא. 22 שנים השער אליך נעול. וכשאני סוף סוף רוצה להתקרב, יצאה צרעה מכוך הנר בקברך ועקצה אותי, וכשבאתי הביתה להדליק את הנר, גיליתי שהנר נמס מחום השמש והזיכרון - ליקוי מאורות. שיר מתוך ספר חדש (בכתובים) במלאת 22 שנים למות אמי. במבי לִפְנֵי שָׁנִים, בָּאָחוּ, בָּרַחְתָּ מֵהַזִּכָּרוֹן. הָיִיתָ אָז עֹפֶר צָעִיר וּמָה כְּבָר יָכֹלְתָּ לַעֲשׂוֹת. הַיּוֹם אַתָּה בּוֹרֵחַ מֵהֵיכָן שֶׁפַּעַם

ומה אם המים שקטו ובבואת העץ נגלית פתאום? ומה עם הערפל מכסה את המים? ומה אם התפוגג כעשן? ומה עם שלושה ציפורים עפים מעל? ומה אם שתיים? מה אם אחת נחתה על עץ? ומה אם באותה השעה, אחת אחרת המריאה ממנו או לא? ומה עם האור? מה אם לבן נהיה כחלחל נהיה סגלגל? ומה עם ספינה הניעה גל בנהר והוא נחבט בגזעי הגדה שאווזים חונים לצדם, או לא? אותו נהר או לא? שחר עולה ואני יושב מול החלון הפונה לנהר וכותב. לא קל לכתוב כשמישהו עומד ומביט בך. הכתיבה אינטימית מן השינה ומן האהבה. אבל היא בשלה - ציפור

לחברתי ר. אַתָּה יוֹדֵעַ, אָמַרְתְּ לִי אוֹתוֹ עֶרֶב, אֲנִי מִתְנַגֶּדֶת לְךָ נֶחְרָצוֹת, בְּכָל יֵשׁוּתִי אֲנִי מִתְנַגֶּדֶת לְךָ, וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן וּמַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ נֶחְרָצוּת אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ. אֲנִי יוֹדֵעַ, הֵשַׁבְתִּי לָךְ בְּשֶׁקֶט, בְּחִיּוּךְ. אַתְּ בֶּן אָדָם נֶחֱרָץ יוֹתֵר מִכָּל בֶּן אָדָם שֶׁאֲנִי מַכִּיר: בְּדֵעוֹתָיו, בִּשְׁאֵלוֹתָיו, בְּאַהֲבָתוֹ. וְאַתָּה מָה? שָׁאַלְתְּ. שׁוּב הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת? מַשֶּׁהוּ בִּי קָפַץ. שׁוּב הָ"אַתָּה מָה" הַזֶּה? מַשּׁ

לפני יומיים התעוררתי מוקדם, מוקדם-שלי זאת אומרת, והעיר עוד נמנמה את שנת הבוקר שלה. לא נשמעה המיית המכוניות מהכביש הראשי שמעבר לסמטה, לא קולות הילדים מבית הספר שממול, אף אחד למעלה לא גרר רהיט או ניקר בתקרה בעקביו. רק הציפורים היו, ואיזו מן תחושה של סתיו-מאוחר בחלון. בערבו של אותו היום, הנחיתי חוג בית בנושא "כתיבה ומיינדפולנס". שחר סתיו מעיר צהלת דרורים קירקור העורב היום שלחתי הודעת תודה למארגנות החוג המקסימות, וכמו תמיד כל תודה אצלי נפתחת בהתנצלות. זה נושא לפוסט אחר, או לטיפ

הֲלוּמֵי לֵב וּכְאֵב הָעוֹלָם יַמְתִּין הַלֵּב - - בָּשֵׁל כְּשֶׁהוּא יָכוֹל רַק אַל תִּהְיוּ אֲדִישִׁים לְקִירוֹת הַכְּתֹבֶת תָּמִיד עַל הַקִּיר גַּם זוּג עֵינַיִם שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ לִרְאוֹת וּפֶרַח עִם גִּבְעוֹלֵי שִׁיר שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ לִנְשֹׁם וְאֵיזֶה רִבּוּעַ יָרֹק וּמְקֻוְקָו תַּחַת הַפָּנָס שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ לִשְׁאֹל וּלְהָאִיר רַק בְּבַקָּשָׁה אָנָּא אַל תִּהְיוּ אֲדִישִׁים לְקִירוֹת כִּי מָה שֶׁמַּתְחִיל בְּקִירוֹת בַּסּוֹף נִגְמַר בִּבְנֵי אָדָם (תודה לדינה

בְּתוֹךְ הַוִּילוֹן רוֹעֲדִים צִילֵי עָלִים תַּחַת צֵל צִפּוֹר

בית נטוש מחוץ לדלת הונחו זוג נעליים הליכת ערב בפויגסרדה, ספרד

עצור - בית לפניך אף פעם אין לדעת עד לאן הגיעו שורשיו הליכת בוקר בפויגסרדה, ספרד

פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת, וּלְכָל הַנִּפְגָשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם. וְהוּא...

להרכיב זיכרון זה לא כמו לכתוב שיר זה גם לא כמו להרכיב פאזל עם מספר חלקים ידועים מראש והאפשרות למיין מה שייך למסגרת ומה ללב. עם ידיעת...

ים שָׁלוֹם כָּלוּ הַמַּיִם כָּלָה הַדָּם כָּלָה הַבָּשָׂר רוּחַ קַלָּה נָשְׁבָה בְּתוֹכִי יבשה "בְּטֶרֶם הֱיוֹתְךָ אָדָם הִנְּךָ אֲדָמָה...