רגעים

צילמתי, הלכתי לרגע, חזרתי כדי לצלם שוב, אולי אצליח לתפוס פריים טוב יותר... אבל האור לא היה אותו אור, הצל לא אותו צל. הם חמודים שני אלו - האור והצל - תמיד נמצאים בשינוי, תמיד מזכירים לנו שכל רגע הוא מתנה חד פעמית. אז צילמתי בכלל פריים אחר, רגע אחר. גם הוא מתנה.

22 שנים שאני בורח מאמא. 22 שנים שאני בורח מזיכרון אמא. 22 שנים שאני בורח מהשכחה. 22 שנים שאין אמא. 22 שנים השער אליך נעול. וכשאני סוף סוף רוצה להתקרב, יצאה צרעה מכוך הנר בקברך ועקצה אותי, וכשבאתי הביתה להדליק את הנר, גיליתי שהנר נמס מחום השמש והזיכרון - ליקוי מאורות. שיר מתוך ספר חדש (בכתובים) במלאת 22 שנים למות אמי. במבי לִפְנֵי שָׁנִים, בָּאָחוּ, בָּרַחְתָּ מֵהַזִּכָּרוֹן. הָיִיתָ אָז עֹפֶר צָעִיר וּמָה כְּבָר יָכֹלְתָּ לַעֲשׂוֹת. הַיּוֹם אַתָּה בּוֹרֵחַ מֵהֵיכָן שֶׁפַּעַם

ומה אם המים שקטו ובבואת העץ נגלית פתאום? ומה עם הערפל מכסה את המים? ומה אם התפוגג כעשן? ומה עם שלושה ציפורים עפים מעל? ומה אם שתיים? מה אם אחת נחתה על עץ? ומה אם באותה השעה, אחת אחרת המריאה ממנו או לא? ומה עם האור? מה אם לבן נהיה כחלחל נהיה סגלגל? ומה עם ספינה הניעה גל בנהר והוא נחבט בגזעי הגדה שאווזים חונים לצדם, או לא? אותו נהר או לא? שחר עולה ואני יושב מול החלון הפונה לנהר וכותב. לא קל לכתוב כשמישהו עומד ומביט בך. הכתיבה אינטימית מן השינה ומן האהבה. אבל היא בשלה - ציפור

לפני יומיים התעוררתי מוקדם, מוקדם-שלי זאת אומרת, והעיר עוד נמנמה את שנת הבוקר שלה. לא נשמעה המיית המכוניות מהכביש הראשי שמעבר לסמטה, לא קולות הילדים מבית הספר שממול, אף אחד למעלה לא גרר רהיט או ניקר בתקרה בעקביו. רק הציפורים היו, ואיזו מן תחושה של סתיו-מאוחר בחלון. בערבו של אותו היום, הנחיתי חוג בית בנושא "כתיבה ומיינדפולנס". שחר סתיו מעיר צהלת דרורים קירקור העורב היום שלחתי הודעת תודה למארגנות החוג המקסימות, וכמו תמיד כל תודה אצלי נפתחת בהתנצלות. זה נושא לפוסט אחר, או לטיפ

אפשר לכבות את המבט אם רוצים ואז, כמובן, לא רואים כלום. אבל הבעיה היא שגם אם מדליקים אותו, כלומר אם פוקחים את העיניים, אז הוא די עושה מה...

אני לא בטוח שאפשר להגיד על אמא שלי שהיא הייתה אישה מאוד חזקה אל מול החיים. קראו לה טובה וזה היה כוחה. היא הייתה אישה מאוד טובה. לא חזקה....