פתאום קם אדם ומתחיל ללכת

פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר

וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת,

וּלְכָל הַנִּפְגָשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם.

וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים,

וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם,

לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִסְתָּרִים,

אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו

כְּפֶלֶג צוֹנֵן, כְּשִׁיר רוֹעִים, כְּעָנָף.

את המילים האלו כתב אמיר גלבע על-פי רוב הסברות ביום שאחרי מלחמת השחרור והן פורסמו בספרו שמכנס שירים שנכתבו בין השנים 1950-1952. שני עשורים מאוחר יותר, בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1973, יהיה זה שלמה ארצי שיפתח את הפסטיבל בשתי השורות הראשונות של השיר, לבד, בלי ליווי מוזיקלי, כמעט בצעקה, כשמחיוכו נראה שהוא עצמו צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים.

השיר הזה הוא שיר התעוררות - שיר בבוקר בבוקר - שבו אדם פשוט, פרטי, מתעורר, נהפך לעם, לקולקטיב, ומאותו רגע מתחיל ללכת ולקרוא שלום לכל מי שהוא פוגש. הכל מתעורר בשיר - האדם ויחד איתו העם, העולם, הטבע, הרחוב. אפשר היה לצפות מהאדם הזה שיקום קצת עייף אחרי המלחמה. אבל לא כך הוא האדם עליו כתב גלבע.

האדם הזה, המתעורר ללכת, לא עייף מהמלחמות, לא קודר מאלפיים שנות גלות, לא כועס על אלוהיו או על גורלו, בטח לו על עמו, האדם הזה צוחק את גבורת הדורות. הוא לא מתבייש במלחמות שלחם כדי שיוכל להיעשות לעם ולהתחיל ללכת, נהפוך הוא, המלחמות עצמן הן הנכלמות מפניו, הן המתביישות על המחיר שגבו ממנו. הוא רק הולך, צוחק, וממשיך לקרוא שלום לכל מי שהוא פוגש. כמובן שהוא מכיר את ההיסטוריה, האדם הזה, ויודע שאלפיים השנים האחרונות היו די מעפנות, אבל הוא מביט קדימה בהשתאות "לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים". ממש בקלות אפשר לחשוב שמדובר ב"עוד" אלף שנים, אבל לא, גלבע מדבר על "הוד" אלף שנים וכך מכניס בעדינות את הפאר והנצח של העם אל תוך הרגע ההיסטורי הזה.

המלחמה אך הסתיימה וגלבע בכלל לא עסוק בה, לא עסוק במלחמות בכלל, הן אלו שנכלמות מפניו, מפנינו, ואפשר לחשוב שזהו, שלא יהיו עוד מלחמות כשקוראים את השיר הזה. מעכשיו מתחיל מילניום חדש צעיר ומפואר כמו פלג מים צוננים, כמו שיר רועים, או כמו ענף, שכבר בבית הבא הוא מוריק שוב ביחד עם ה"אִילָן מִן הַשַּׁלֶּכֶת".

לא זאת הייתה החוויה של נתן אלתרמן בסוף מלחמת השחרור. אצלו יש מורכבות אחרת לגמרי, קצת פחות אופטימית מזו של גלבע אולי, אבל מעניינת לא פחות, שכמו שהוא עצמו כותב:

[...] לַהֲלֹךְ הָרוּחוֹת

אִינְפוֹרְמַצְיָה כָּזֹאת לֹא תַּזִּיק.

בואו להרצאה הזום "שירים של אחרי מלחמה" ביום שלישי הקרוב, 19 באוג', ב20:00 וגלו מה האינפורמציה שאלתרמן מוסיף לנו לרגע ההיסטורי הזה של אחרי המלחמה ואיך השירים שאחרי המלחמות מספרים לנו כיצד השתננו לאורך השנים.

לפרטים והרשמה להרצאה

נ.ב.

את הלחן לשיר כתבו שלמה ארצי וגידי קורן ללא רשותו של אמיר גלבע.

אז אמנם זה לא כל כך יפה, אבל כשמשהו טוב אי אפשר להתווכח איתו, ולכן גלבע הגיב לכך בסלחנות וכתב לארצי מילים של חיבה. ארצי התרגש ממילותיו וכך השיב לו בחזרה: