כ"א אב. כ"א שנים.

להרכיב זיכרון זה לא כמו לכתוב שיר

זה גם לא כמו להרכיב פאזל

עם מספר חלקים ידועים מראש והאפשרות למיין

מה שייך למסגרת

ומה ללב.

עם ידיעת התמונה הסופית שיש לקבל. חלק ועוד חלק

ועוד חלק. מרכיבים בזה אחר זה. בשילוב מקומם של

שלווה נפשית וביטחון עצמי מופרז.

זה יותר כמו ארכיאולוג שאוסף את כל שברי החרס שמצא

ומתחיל להדביק חלק לחלק

חלק לחלק לחלק

לחלק

חלק          לחלק

חלק לחלק חלק          חלק

לחלק חלק         לחלק

מה שנדבק – נדבק

לא – לא

חסר – חסר

לא

זה לא

שיר אבל

זה שיר זיכרון

*

זה שיר זיכרון

וזה בדיוק הפוך מפעולת המחיקה שנמשכת שנים על שנים

כבר עשרים ואחת שנה

לא, זה לא שיר אבל

בהחלט לא שיר אבל

זה בכלל לא שיר

מה פתאום

זו עבודת זיכרון

*

זו עבודת זיכרון

לכן אין צורך במטאפורות, בדימויים, בחריזות,

בכל מה שמהם עשויים שירים.

כאן דרוש כל מה שממנו עושים זיכרון

או יותר נכון: מה שממנו עשוי הזיכרון

כאן נחוצה התעקשות, דיוק בפרטים והתמדה

אבל בעיקר נחוץ לשנן

תומך הזיכרון הכי פחות מתוחכם אבל

הנאמן מכולם

בעיקר לחזור על דברים

שוב ושוב ושוב

ואפשר להרכיב מהם סיפור מצחיק או מוזר

זה עוזר לזכור את הפרטים. בכלל

כל מה שיוצר קשרים חדשים

טוב לעבודת הזיכרון

למשל אקרוסטיכון:

אמא

מתה

איננה

ועכשיו

בנהּ

נזכר

*

נזכר

שכל חודש היית מסמנת במרקרים צבעוניים שורות

בדף הפירוט החודשי של הויזה:

צבע לתשלומים חד פעמיים

צבע לתשלומים שהסתיימו

צבע לתשלומים שיסתיימו בחודש הבא

צבע לתשלומים שלא יסתיימו לעולם

שכשהיינו הולכים לנקות בערב משרדים

לפעמים זה הרגיש לי כמו בילוי משותף.

במקום בתי קפה היו לנו את "עם עובד"

"סוגת", "דורי", המשרדים המפונפנים באחד ממגדלי התאומים

היכן שהיינו קופצים מעל הגדר במקום

לעשות את כל הסיבוב אל הכניסה לבניין. ואיך לא -

"סולל בונה" כמובן, שאנחנו היינו קוראים לו

"למה שאפרים" ברי"ש מתגלגלת

ומתגלגלים מצחוק

שפעם (כשעוד היו כאלו גיליונות) היית מביאה הביתה מלשכת התעסוקה

גיליונות ענקיים ומסמנת שם כל מיני דברים.

ולפעמים היה צריך לכתוב 3 או 9

כי דורש עבודה סירב לעבודה שהצעת לו

וכל כך היינו מצטערים על כך

(3 או 9?

איך קרה שאפילו הפרט הזה כבר נשכח)

*

נשכח

...

*