פרשת "כי תצא": לברור את המוץ מן המוץ

אני זוכר שלמדנו את פרשת "אשת יפת תואר" בבי"ס. כל כך שנאתי אותה אז. מה פתאום לוקחים אישה במלחמה כאילו הייתה שלל ומתחתנים איתה בלי בכלל לשאול להסכמתה? מה זה הדבר הזה?

למי ששכח, הנה עיקרו של הדיון ב"אשת יפת תואר":

כי תצא למלחמה ותראה אישה יפת תואר שבא לך עליה, אז אתה יכול לקחת אותה לך בלי לשאול להסכמתה. אמנם זה לא מומלץ (ולתורה יש כל מיני דרכים גלויות וסמויות להעביר את המסר הזה), אבל אם ממש בא לך עליה אז סבבה. ת'פדל. אלא שאם בחרת לקחת לך אותה, אז תן לה לגלח את ראשה ו"לעשות את ציפורניה" (כלומר לכער את עצמה כדי שאולי ייכנס בך שכל ותתחרט) וכן הנח לה להתאבל על המשפחה שהרגת לה במלחמה, כי לפחות את המחווה האמפתית הזאת אתה חייב לה. הא כן, ואם תתחרט בשלב כלשהו ותרצה לגרשה אז אתה לא יכול למכור אותה ולהרוויח עליה כסף, כי בוא... יש גבול לכל תעלול.

היום, כשהחוש האמפתי שלי קצת יותר מפותח, אני מעריך מאוד את המצווה הזאת. אף פעם לא ממש הייתי איש עקרונות, אבל אני כן מחשיב את עצמי כאיש של ערכים, ו"אשת יפת תואר" מלמדת את חשיבות הערך של ראיית האחר(ת) והבנת המקום הרגשי שבו הוא נמצא. ולמרות שאני מזהה את הערך הזה כחשוב כל כך, עדיין אני יכול להבין על מה התקוממתי אז. מה פתאום זה בסדר מלכתחילה לקחת אותה כאילו הייתה שלל מלחמה?

שני הקולות עדיין חיים ומהדהדים בי, ובזכותם אני חושב שהבנתי סוף סוף מה התורה רוצה מאיתנו.

גאולת היסוד העל זמני מההקשר הזמני שבו הדברים אמורים,

זה מה שהיא רוצה.

זה הלימוד-תורה שהכי נחוץ לנו היום, ואולי היה הכי נחוץ תמיד.

התורה היא הלוא על-(או אל-)זמנית, ובכל זאת דברים אמורים בתוך קונטקסט מסוים, כתגובה למציאות חיים מסוימת, למה שמקובל בסביבה ובתקופה בה היא נכתבה. באותם ימים היו לוקחים נשים כשלל מלחמה. זאת המציאות. אז טוב, לא נחסום אתכם בדישכם (עוד מצווה שלמדנו בפרשה הזאת), קחו גם אתם נשים אם אתם מוכרחים, אבל תעשו את זה כמו שצריך, תראו את האישה כאישה, לא כשלל, ותכבדו את אבלה ואת רגשותיה בעשותכם כן.

כמובן שלקחת אישה היום כשלל מלחמה זה נורא. אף אחד לא מעלה את זה על דעתו.

אי אפשר לדמיין את זה אפילו כמשהו שהמוסר שלנו היום יכול להכיל בתוכו.

ההיתר הזה הוא ההקשר הזמני של המצווה הזאת.

עלינו לגאול מתוכו את היסוד העל זמני.

שלא יהיה ספק, אין כאן כוונה להפוך את כל העניין לעיסה פציפיסטית. הפרשה מלמדת אותנו שאם יש רע מסביבנו צריך לבער אותו, גם אם זה כרוך במלחמה. אבל לפני ותוך כדי ואחרי המלחמה – יש ערכים על זמניים שראוי לשמור עליהם ואותם עלינו לגאול, כמו למשל אמפתיה וראיית האחר.

"אשת יפת תואר" עומדת בראשה המגולח ובציפורניה המכוערות וקוראת לנו:

לברור את המוץ מן המוץ.  

צולם בעיירה Torija, Guadalajara, Spain

נצחיותם של כל מיני איסורים והיתרים (כמו גם נצחיותה של התורה בכלל) תלויה בהסכמה שלנו לגאול מתוכם את אותם יסודות/ערכים על זמניים. אבל לא כמו שבוררים מוץ מן התבן, אלא כמו שבוררים מוץ מן המוץ – זה סוג הלימוד שבעיניי מבטיח את נצחיות התורה. מצד אחד, הכל מוץ, זה ברור. ובכל זאת, מצד שני, עלינו לברור את המוץ מן המוץ, את המוץ העל זמני מהמוץ הזמני שמספק לו הקשר ושלימודו ראוי להיעשות בכלים אחרים (למשל כאן ידוע לימודו היפה של רש"י דרך סמיכות הפרשיות – "אשת יפת תואר", "אישה שנואה" ו"בן סורר ומורה").

זיהוי דבר מדברי התורה כתבן הוא הרס של התורה ובכל מקרה אין לו מקום בלימוד. למעשה, הוא איננו לימוד כלל. לצד זה, התחמקות מברירת המוץ (כאן, כמו גם בסוגיות אחרות שהברירה רלוונטית עבורן) היא עדות לקיפאונה של התורה, לא לנצחיותה. התורה אכן נצחית, ונצחיותה תלויה ביכולת שלנו לגאול אותה כל דור ודור מתוך שיחה עמוקה עם המציאות.