פרשת ראה: לראות אותנו ואת האחר

פרשת ראה היא פרשה עמוסה בכל כך הרבה דברים אבל קשה שלא להשתחרר משמה - ראה! - לכל אורך הקריאה. בפרשה הזאת אנחנו מצווים לפני הכל לראות לאהוב. לראות את הברכה והקללה שבחיינו, את עצמנו ואת האחר שנמצא מולנו או לידנו.

.1

ראה!

אני יושב מול אגם כל כך יפה בפירנאים הספרדיים. לא משוכנע איך קוראים למקום, איך הגעתי אליו. אולי לעולם לא אהיה כאן שוב. בדרך לכאן אתמול נתפס לי הגב. קיוויתי שהיום כבר לא יכאב, אבל הכאב כאן. ראה, אדם! רק זה, עוד בלי לעשות עם זה כלום (חוץ מלשמור על הצוואר שלך אולי). בקרוב נקרא גם על הציווי לבחור בברכה על פני הקללה, אבל אנחנו עוד לא שם. רק ראה. ראה הכל. אל תחמיץ דבר.

.2

ראה את עצמך!

דברים פרק יד, א-ב:

בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם--לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הפסוק מורה לנו שאסור לגג'דר, ובמילים אחרות, לא לגלח ולשרוט את עצמנו כשאדם קרוב לנו נפטר. ולמה? כי בנים אנחנו לה'. מה בין שמיטה להר סיני? ואי ואי... מסתבר שכל כך הרבה, הנה כמה קשרים אפשריים:

1. לדעת רש"י האיסור הוא "לְפִי שֶׁאַתֶּם בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם, וְאַתֶּם רְאוּיִין לִהְיוֹת נָאִים, וְלֹא גְּדוּדִים וּמְקֹרָחִים".

2. לדעת ראב"ע האיסור נובע מהידיעה "שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו [ולכן] לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם - רק יסמכו עליו".

3. לדעת ספורנו אין להתאבל יותר מדי כיוון "שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה". אז אמנם מת אדם קרוב לנו, אבל נשאר קרוב ונכבד ממנו - ה'. פרופורציות.

4. לדעת רבינו בחיי בן אשר (בדומה לדעת הרמב"ן) איננו רשאים לשרוט את עורנו ולמרוט את שיער ראשנו "כי בטוחים אתם שאם יאבד הגוף בעולם הזה שתירשו חיי העולם הבא שהוא העיקר", ואיך זה קשור להיותנו בני ה'? זה מאוד קשור, שהרי "דרך האב להוריש לבנו מנה יפה שיש לו, ולפיכך העוה"ב שבראתי הוא מעותד לכם".

כל כך מרגש בעיניי התפיסה הזאת של מהו קשר אהבה אינטימי בין שניים, במקרה הזה בין אדם לאלוהים.

אתה אוהב מישהו? נהדר! עכשיו:

1. תהיה ראוי לו, גם אם החיים מבאסים

2. תסמוך עליו, גם אם אתה לא מבין אותו

3. תשמח בו, גם כשמשהו רע קורה בחייך

4. תקבל ממנו, וכמובן גם תיתן (אבל זה הנושא של החלק הבא)

ולסיום החלק הזה, תראו את דבריו המרגשים של הרמב"ן, שמזכיר לנו שהאיסור כאן הוא רק על אבל מוגזם שכולל פגיעה בגוף, אבל לבכות על המת מותר (ובמקום אחר אפילו הוא כותב שראוי). כך כלשונו כאן: "ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים". כמה מתוק הרמב"ן, אין מה לומר.

.3

ראה את האחר החי עמך!

אז מה באמת בין שמיטה להר סיני?

לא מטאפורית, אלא באמת מה הקשר ביניהם?

אהבת האחר, ראיית האחר - זה הקשר.

הן נמצאות ביניהם וקושרות אותם זה לזו.

תראו כמה שזה יפה. כך נאמר בספר דברים טו:

• [קודם כל, שמוט את החובות שחייבים לך כל שבע שנים] מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ:  לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה.

• [... אבל חסר לך שאתה מחשב מתי שנת השמיטה ואז לא מלווה לאף אחד שנה/שנתיים קודם] הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ: [דע לך, שדווקא אם תיתן לו סמוך לשמיטה תזכה בכל הברכה] כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
  

• [... ועל הדרך בשנה השביעית - שנת השמיטה - שחרר גם את עבדך לחופשי] כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה--וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. [אבל דיר בלאק - על תיתן לו להרגיש רע כשאתה משחרר אותו, לא לעשות לו ריגשי, שחרר אותו באמת והענק לו ממה שיש לך] וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ.
  

בגלל שאנחנו יודעים מה זו עבדות אז יש מצוות שמיטה, שמכריחה אותנו בין השאר לשחרר עבדים ולשמוט חובות. אבל התורה לא מסתפקת בזה היא צופה את הבעיות האפשריות ומוסיפה עוד כל מיני סעיפים כדי שלא חלילה נשמוט כמצוות אנשים מלומדה ונפספס את האהבה, את ראיית האחר. לכן כפי שראינו, שכר מיוחד מובטח לאלו שילוו לאחֵר לפני השמיטה, בלי לעשות חשבון שעוד מעט החוב יישמט ואולי לא יוחזר לעולם. או, כשמשחררים עבדים, אז לא להיעצב על השחרור ולתקוע את העבד עם נקיפות מצפון על כך שנטש את אדוניו, נהפוך הוא, יש לשלוח את העבד עם מתנות.

בהקשר זה, מעניינת שמיטת החובות שהפילוסופית סימון ווייל מדברת עליה:

"אדם אהוב מאכזב אותי.

אני כותבת לו.

לא ייתכן שלא יאמר בתשובה מה שאני אמרתי לעצמי בשמו.

בני אדם חבים לנו את הדבר שאנו מדמים שיתנו לנו.

לשמוט להם את החוב הזה.

לקבל את העובדה שהם אחרים מכפי שיצרנו אותם בדמיוננו,

פירוש הדבר לחקות את מעשה הוויתור של אלוהים.

גם אני אחרת מכפי שאני מדמה להיות.

לדעת זאת, פירושו

לסלוח."

לפעמים נראה לי שלרדת על היהדות נעשה תחביב בימינו, אבל לדעתי לא היה הטקסט המדהים הזה של סימון וייל ללא היהדות, ואני בספק כמה היינו כאנושות מצליחים לפתח את האפשרות לראות את האחר.

לראות את האחר זה לראות אותו 360 מעלות,

וכל פעם שאני מפספס כמה מעלות (שזה תמיד כמעט)

משהו בי נשבר.

לכן אני כל כך נגד קיצוניות, ובעיקר קיצוניות פוליטית.

הפוליטיקה מטבעה היא מחויבות לאג'נדה, כלומר אין מציאות, אין אחר, אין נסיבות, אין כלום.

יש אג'נדה ואדם שהחליט להיות מחויב לה.

ככל שאדם קיצוני יותר הוא מחויב לה יותר, הוא רואה את המציאות פחות, ובטח את האחר שחושב אחרת ממנו.

הקיצוניות משולה תמיד לחוסר היכולת לראות את המציאות, או בעצם ליכולת להיות עיוור למציאות.

אולי אנשים זקוקים לעיוורון הזה, אבל לפחות בואו נבחר את הקיצוניות שלנו.

אם שואלים אותי, עדיפה קיצוניות של אהבה על פני קיצוניות של שנאה.

אני כל כך נגד קיצוניות שלא רואה את האחר, שלא מעלה על דעתה שגם הוא עשוי להיות צודק.

לאחרונה הבנתי שזו בעצם הקיצוניות שלי. בזה אני פנאט.

לכן זו גם המשימה שלי:

לראות את האחר הקיצוני (ובעיקר הקיצוני הפוליטי שזה עיוורון על עיוורון)

באמת,

בטוב,

בחמלה.

תחזיקו לי אצבעות שאצליח.

אני בדרך לשם :)