פרשת "ואתחנן": כשהעונש הוא ההגשמה

פרשת "ואתחנן" היא פרשה מיוחדת במינה, אבל כהרגלי אני רוצה לדבר על רעיון מרכזי אחד בפרשה. רעיון זה קשור מאוד לאחד הרגעים המרגשים בספרות העברית מאז שנכתבה ועד היום (מקווה שזה לא פוגע במישהו ההתייחסות שלי למקרא כהולדתה האלוהית של הספרות העברית), רגע שכל ספר דברים סובב סביבו ומהדהד אותו. אני מתכוון לרגע שבו משה מגיע אל נקודת הכניסה של העם לארץ ישראל ומתבשר פעם אחר פעם שהוא לא הולך להיכנס לשם. כך נכתב בדברים ג, כג-כח:

"וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: 'אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן'. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, 'רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה."

מה קורה כאן?

נתחיל עם הכחולים...

משה מתחנן לאלוהים להיכנס ארצה כדי לראות את הארץ שאליה הוא מוביל את העם כבר ארבעים שנה. לגיטימי, לא? יופי, אבל מה עושה אלוהים? לא שומע, ואומר לו להפסיק להתחנן. משה של המקרא הוא מנהיג הרואי שלא מתווכח יותר מדי עם גורלו ואלוהיו, אבל כאן אנחנו מקבלים הצצה אל משה האנושי, משה של המדרש, זה שמתחנן על חייו בכל דרך שרק אפשר עד שאלוהים נאלץ לעצור אותו. די. רב לך. לא שומע לך יותר, כִּי-לֹא תַעֲבֹר.

נעבור לאדומים...

"וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם" - המילה הזאת, הבחירה המילולית הזאת, היא בעיניי המפתח לגאונות של הטקסט הזה. משה מבקש לעבור את עבר הירדן ואלוהים אומר לו שהוא לא יעבור ושיהושע יעבור במקומו. וואו, כמה השורש ע.ב.ר מופיע בקטע הקצר הזה. אפשר היה לחשוב שאלוהים יכעס, שאפו ייחר על משה, שיימאס לו, שיחטוף קריזה (לא, בעצם, זו ציפייה אנכרוניסטית מדי), אבל המחבר המקראי לא בוחר באף אחת מהאופציות האלו. במקום הוא כותב: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה". המחבר המקראי בחר בעוד מילה עם השורש ע.ב.ר.

למה?

אולי כי אלוהים הוא לא רק כועס ומעניש את משה בזה שהוא לא נותן לו להיכנס לארץ, אלא גם קצת נענה לו ובכל זאת, בדרכו, "מעביר" אותו?

בשביל לענות על זה אנחנו צריכים את הירוקים...

משה לא סתם רוצה לעבור את עבר הירדן כי זה מגניב, כי הוא סקרן, אלא הוא באמת צריך - מתוקף תפקידו וייעודו - לראות את הארץ הטובה. הארץ הזאת שאליה העם נכנס עוד שבויה במבטם הרע של המרגלים שנכנסו אליה לפני כמעט ארבעים שנה, ראו אותה בעין רעה והוציאו את דיבתה. משה, כחלק משליחותו ותפקידו ההיסטורי, רוצה להכשיר את הארץ במבטו הטוב עבור העם שאותו הוא הנהיג עד לכאן. אלוהים מעניש אותו (לא משנה כרגע על מה) ולא נותן לו להיכנס, אלא רק לעמוד על ההר ולראות בעיניו את הארץ. תפקידו של יהושע להכניס את העם אל "הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". בלי שמשה יראה את הארץ במבטו הטוב, ינקה אותה ממבטם הרע של המרגלים ויגשים בכך את ייעודו, יהושע לא יוכל להתחיל את תפקידו ולהכניס את העם לארצם.

במילים אחרות העונש שמשה מקבל הוא הוא הגשמת ייעודו.

שתי מחשבות נותרות בי מקריאת הקטע המופלא הזה של הפרשה:

1

כמה פעמים אנחנו זקוקים לעונש, לאכזבה, לפספוס, להחמצה, לטעות, לפניה הלא נכונה, כדי להגשים את יעודנו. על עצמי אני אפילו יכול לומר במידה רבה של ביטחון, שכל "עונש" שהחיים נתנו לי, לא הגיע לי כי אלוהים כעס עליי אלא כי הוא "הִתְעַבֵּר בִּי", כלומר העניש אותי אבל גם העביר אותי עוד תחנה חשובה בדרך לייעוד שלי. הרגעים האלו שבהם אנחנו מתחננים כמו משה שהגורל ייטיב איתנו, הם רגעים שבהם אנחנו גם עוברים עוד תחנה במסע שלנו, ואולי אולי הם גם רגעים של התעברות, של היריון, שבסופו ניוולד אל תוך ייעודנו.

2

כמה קונקרטי המבט!

העין הרעה של המרגלים היא לא סתם דעתם הפרטית. אז הם ראו אותה בעין לא טובה, מה יש מה קרה? לא. קרה וחצי. מבטם הרע נמצא בארץ ולא מאפשר לעם להיכנס לשם. צריך מבט טוב שיפנה את הארץ ממבטם הרע של המרגלים. אז יוכל העם להיכנס.

אני קורא מה שאנשים כותבים על הארץ בעת הזאת ולא פעם נחרד מן המבט.

הארץ הזאת שלנו זקוקה למבט טוב שיפנה את כל המבטים הרעים.

אם תשאלו אותי, זו מטרתנו כאן בתקופה הזאת - לנקות את המבט שלנו.

גם אם יש ביקורת, גם אם הלב מנבא רעות, גם אם זה לא מה שייחלנו לו,

דווקא בגלל כל אלו:

לנקות את המבט.

אי אפשר להתווכח עם מחשבות ורגשות,

אפשר רק לצודד את הראש ולכוון את המבט,

למביטים המנוסים אפשר גם להחליף עדשות ולרכך את המבט.

מבט טוב לסיום:

שבוע שעבר ישבתי עם חברה על כוס יין. פתאום באה סימה, הקבצנית הכי אהובה עלי, וביקשה כסף בקול הזה שלה שהוא קצת ללא קול. אמרתי לה "סימה, אין לי. סליחה" והחברה שלי באותו זמן הביאה לה את המטבעות שהיו לה. אבל סימה, שראתה את השטר הירוק שם בארנק, אמרה שהיא רוצה לקנות תחתונים בחמישים שקלים. החברה שלי אמרה לה לאן ללכת כדי לקנות יותר בזול, או למי לפנות בעמותת "לשובע" כדי לקבל תחתונים. הן מכירות מהעמותה, כך הסתבר לי. החברה שלי מתנדבת שם מזה הרבה שנים, וסימה... סימה היא סימה. "היא עשתה פניה לא טובה בחיים שלה", אומרת עליה החברה שלי. היא תוכל להשתקם אם היא תרצה, אבל היא כבר לא במקום הזה; או עדיין לא. כל כך מרגשות החברה שלי וסימה. מאז שנפגשנו אני חושב לעצמי על המקום הזה שאנחנו חיים בו... אני לא יודע כמה הקשר האינטימי הזה בין קבצנית לשני חברים ששותים יין מתקיים גם במקומות אחרים. הלוואי שכן. ובכל מקרה, איזה מזל שאנחנו חיים במקום שבו זה כן מתקיים.