גישור, תקשורת מקרבת ושירה

בתאריך 27.5.26 התבקשתי להגיד כמה מילים לכבוד השקת הספר "גישור כאמנות לחימה", שאותו כתב חברי היקר והמגשר, נדב נשרי. הספר סוקר גישות מסורתיות בעולם הגישור ומתמקד בגישתו של נדב - "שותפות חדשה".

כמובן, קראתי את הספר ורצו לי בראש מלא מחשבות, ובעיקר באיזה כובע הוא רוצה שאדבר על הספר. החלטתי שאדבר בשני כובעים: כמי שמתרגל ומלמד תקשורת מקרבת וכאיש ספרות. כמובן שזה יצא ארוך מדי, אז גנזתי את הגרסה הארוכה ובאירוע אמרתי גרסה מקוצרת של הדברים.

אני מביא כאן את הקלטת הגרסה הקצרה, ואחריה את הגרסה המקורית שמפגישה את עולם הגישור עם עולם התקשורת המקרבת, מתוך אמונה שזה מה שהחברה הישראלית צריכה כרגע - לקרב ולהתקרב וליצור גשרים - כי באמת התרחקנו קצת יותר מדי. (השארתי את ההפניות לספרו של נדב, שתכננתי להקריא בערב ההשקה, למקרה שיש לכם אותו ותרצו להעמיק ברעיונותיו).

https://video.wixstatic.com/video/585df0_183516d6764e486ebc7e9a81562bc7e3/720p/mp4/file.mp4

שלום לכולם,

אחרי שהודיתי על הכבוד הרב לדבר כאן, ניסיתי להבין מה עבר לנדב בראש (וזו כבר התחלה של משימה בלתי אפשרית למי שמכיר את נדב) כשביקש ממני לדבר כאן, אבל לא הבנתי. באמת ניסיתי ובאמת לא הבנתי. מפה לשם, החלטתי שאגיד כמה מילים משני כובעים: כמי שמתרגל ומלמד תקשורת מקרבת, וכאיש ספרות. אז, נדב,  כמחווה לפרק הפודקאסט שלנו שלא קרה (ושאולי עוד יקרה בסוף), אני מציע להתבונן באחד הרעיונות בספר שהקסימו אותי דרך שיר של יהודה עמיחי:

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחֱרַב. 

יהודה עמיחי מציע בשירו שמהמקום שבו אנו צודקים שום דבר לא יכול לצמוח. דווקא כשבא הספק ומכרסם בביטחון שבו אנחנו מבטאים את העמדות שלנו – האדמה יכולה להתחדש ואיזו לחישה יכולה להישמע. הרעיון הראשון ב"שותפות חדשה" שממש משך אותי אל הגישור מבית מדרשו של נדב הוא שאנחנו צריכים לעבור מויכוח על עמדות לשיח על צרכים: עמ' 126.

מרשל רוזנברג שניסח את התקשורת המקרבת, הלא אלימה, ניסח תחילה מהי תקשורת מרחיקה ואלימה. הוא קרה לה "משחק המי צודק", כלומר אותה תקשורת שלא מדברת באמת על מה שחי בנו – רגשות וצרכים – ולא על מה אנחנו רוצים שיהיה, אלא על מה היה ומי צודק. המקום הזה שמרשל ונדב מדברים עליו הוא בדיוק  "הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים", בשירו של עמיחי, ש"הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה", "לֹא יִצְמְחוּ [בו] לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב", וכמובן שאם לא באביב אז לא בכלל.

אל מול התקשורת האלימה הזאת, נדב מציע את הגישור ובמיוחד את "שותפות חדשה" ומרשל רוזנברג מציע את התקשורת המקרבת שיש לה ארבעה עקרונות: תצפית נקיה, רגשות, צרכים ובקשה או הזמנה לפעולה, שתענה על הצרכים של שני הצדדים. בשארית דבריי ארצה להקביל בין תפיסתו של מרשל לתפיסתו של נדב.

העיקרון הראשון של התקשורת המקרבת – תצפית נקיה – מציע לנו להביא בפתיחת כל תקשורת תצפית נקיה נטולת פרשנות של הבעיה. תחשבו על זוג שמנהל חיי זוגיות מאושרים וכל שני וחמישי אחד אומר לשני או לשנייה "תמיד את לא שוטפת את הצלחת כי מה איכפת לך שכל היום אני מדיח כלים ומנסה שהבית שלנו יראה כמו בית". אושר צרוף, מה? טוב נו, לא ממש. למה? בגלל ה"תמיד", בגלל ה"מה איכפת לך", בגלל כל מה שחורג מהתצפית הנקייה. אצל נדב זה מנוסח מאוד יפה: "לדבר לגופה של בעיה ולא לגופו של אדם": "לא שטפת אתמול את הצלחת אחרי הארוחה" זו גופה של הבעיה, "את תמיד לא שוטפת כי מה איכפת לך" זה גופו של אדם. אנחנו מעדיפים לדבר על בעיות, לא על אנשים.

העיקרון השני של תקשורת מקרבת – דיבור על צרכים! אומר מרשל רוזנברג: מה שהופך אותנו לאנושיים אלו הם הצרכים שלנו יותר מכל דבר אחר, ודווקא ובנקודה הזאת בדיוק נדב מציע בתחילת הפרק שדן בגישת "השותפות החדשה" את העיקרון הנפלא שנמצא בלב הגישה שלו: מעבר מהאינטרסים האישיים לצרכים המשותפים: עמ' 88.

סוג הקשב הזה לצרכים המשותפים הוא גם סוג הקשב שעליו מדבר ט. כרמי בשירו "קשב":

קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה־שֶׁל־מַמָּשׁ.

כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ.

רַק שׁוֹלֵה־הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר־הָעַתִּיקוֹת

יָכוֹל לִקְבֹּעַ בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.

בעצם מה שנדב מציע לנו לפני הכל הוא לכוון מיד את הקשב של שתי הקונכיות אל "אותו הים" כי רק ככה אפשר "לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה־שֶׁל־מַמָּשׁ". אחרת כל קונכיה תשמע את "הים שלה" ותחפש להשיג את הצרכים שלה ודבר לא יצא לה מהשיחה. שולה הפנינים או סוחר העתיקות יודעים לעשות זאת, וכמוהם – גם המגשר.

העיקרון השלישי של תקשורת מקרבת (שהוא בעצם השני, אבל מה זה חשוב) הוא ביטוי רגשות! לב התקשורת המקרבת הוא ההכרה האמפתית בפגיעות, ברגשות, וכמובן היכולת לבטא אותם בבהירות (שזה לא עסק כל כך קל אבל לא ניכנס לזה). נדב קורא לזה "הביולוגיה של הקונפליקט" וקורא למגשרים (ות'כלס לכל מי שרוצה לתקשר בהצלחה) לזכור שקונפליקט הוא קודם כל עניין ביולוגי שקשור לרגשות שמתעוררים בנו ולכן יכול להיפתר רק באמצעות הכרה אמפתית בהם, כמו שהוא כותב למשל בעמ' 129 בספר, או גם בעמ' 109.

הרעיון הזה של הכרה בפגיעות והצורך הבסיסי כל כך במילה טובה, במגע יד, קיבל ביטוי כה מרגש במילותיו של אהוד מנור שאותן הלחין ושר מתי כספי. לשיר קוראים "סליחה" ואקרא חלק ממנו:

לֹא יוֹדֵעַ מָה לוֹמַר

לֹא רָצִיתִי לְהַכְאִיב.

אֶת הַיּוֹם שֶׁכְּבָר נִגְמַר

אֵין לִי דֶּרֶךְ לְהָשִׁיב.

הָסִירִי כַּעַס מִלִּבֵּךְ

וְנַסִּי לִמְחֹל

אַל תַּכִּי יֶלֶד בְּקִרְבֵּךְ

הוּא שֶׁלָּךְ לַמְרוֹת הַכֹּל.

גַּם הַהַבְטָחָה,

גַּם כּוֹחָהּ,

גַּם רוּחָהּ,

לוּ הָיִית אֶת כַּף יָדֵךְ

עַל צַוָּארִי מַנִּיחָה,

לֹא הָיִיתִי עוֹד מִתְבַּיֵּשׁ

שֶׁבִּקַּשְׁתִּי סְלִיחָה.

תקשיבו לשיר במלואו הוא כל כך עדין וכל כך מדבר על לב לבו של הקונפליקט – על הפגיעות שלנו, על הצורך שהצד השני (ואולי השלישי, אם כבר הגענו לחדרו של המגשר) יכירו בפגיעות שלנו ויניחו כף יד על צווארנו. דרך אגב, אני לא אדבר על החלק האחרון של הספר – "טכניקות לגישור בשיטת שותפות חדשה" – למרות שהוא אחד מהשיאים של הספר הזה. אבל מאחר שדיברתי על ביטוי רגשות ודיברנו קודם על החשיבות של תצפית עובדתית, אני רוצה להקריא מהפרק של הטכניקות, שתי שורות שהן הבחנה יוצאת מן הכלל: עמ' 195.

העיקרון הרביעי של תקשורת מקרבת הוא, כאמור, הבקשה או ההזמנה! לכאורה הדברים ברורים, אחרי שהצגנו תצפית נקיה ("גופה של הבעיה" בשפתו של נדב), ודיברנו באותנטיות רבה על צרכים משותפים ורגשות, סללנו את הדרך וייצרנו את כל התנאים לבקשה. אבל גם כאן נדב מפתיע עם תובנה חשובה מתוך ניסיונו הרב כמגשר. היינו מצפים שבשלב הזה נשלוף את כל המספרים והאחוזים, אבל נדב אומר "לא, חכו עם המספרים". לנדב יש הצעה מרגשת לאיזו שאלה צריכה לפתוח את השלב הזה של הגישור: "מה חשוב לך שיישמר?" אח"כ יש לבנות מנגנונים שיסייעו לשמור על מה שחשוב.

הפניית המבט הזאת קדימה, מתוך איזון בין היכולת לשהות במורכבות הרגשית לבין ההזדרזות אל עבר כינון השותפות החדשה, כנראה גנוזה בנפשו של נדב מיום לידתו. אי אפשר שלא להזכיר בחגיגת בר מצווה שכזאת את עובדת הולדתו בפרשת "צו". פרשה זו היא פרשה שבמוקד שלה נמצאים שני דברים. הראשון הוא ה"צו" – לא הצב האיטי, בבי"ת, אלא הצו בו"ו שמצביע בדיוק על ההיפך, על ההזדרזות. חז"ל אומרים: "אין 'צו' אלא לשון זירוז, מיד ולדורות". לאורך חומש ויקרא אנחנו שומעים לרוב "דבר אל בני ישראל" או "אמור אליהם". דיבור ואמירה הם כלים חשובים, אבל "צו" הוא קריאה לפעולה, להנעה, ליצירת מבנה וסדר בתוך הכאוס. את הקריאה הזאת הפך נדב למשימת חייו.

הדבר השני שנמצא במוקד הפרשה הוא כניסתם הרשמית של אהרן ובניו לתפקיד הכהונה. במסורת היהודית, אהרן הוא לא רק איש דת – הוא אבי אבות הגישור. המשנה במסכת אבות אומרת עליו: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום". מסופר עליו, שכשראה שני ניצים: היה הולך לאחד ואומר לו: "דע לך שחברך מתחרט ובוכה על שפגע בך", ואז הולך לשני ואומר לו אותו הדבר. ואז כשהיו נפגשים – היו מחבקים זה את זה. כלומר, אהרן לא שפט. הוא לא חיפש מי אשם, אלא ראה את הניצוץ האנושי בכל צד והחזיר להם את האמון בעצמם ובאחר. הוא הבין שגישור אינו רק פתרון טכני של סכסוך, אלא השבת "השלום הבינאישי" על כנו.

כשקראתי את הספר הזה חשבתי לעצמי: זה לא ספר לניהול הפירוק אלא ספר לבנייה חדשה, לשותפות חדשה, לחברות חדשה, להשבת "השלום הבינאישי" וכינון יחסי משפחה, קהילה ועבודה חדשים, מקרבים וטובים יותר. לעיתים חייכתי לעצמי זה לא ספר למתגרשים, זה ספר לזוגות נשואים, כי כל שותפות טובה היא שותפות שמצליחה להתחדש עם התחדשות כל אחד מבני הזוג. אתגר ההתחדשות עומד לפתחה של כל שותפות וכשקראתי את הספר הזה חשבתי לא אחת על השותפויות בחיי ועליי – האם אני מוכן לעמוד באתגר ההתחדשות שהן מציבות בפניי, לא בשעת פירוקן אלא תוך כדי היותן, האם אני מוכן לעמוד באתגר ההתאמה המתמדת לשינויים שמתחוללים בשותפויות שלי? בי? בשותפים שאיתי (בחיים, בעבודה, בזוגיות)? לאתגר ההתייחסות אל כל התנגדות כהזדמנות לצמיחה יחד? לניסוח של צרכים משותפים ויצירת מנגנונים חדשים ומיטיבים שישמרו עליהם? אלו שאלות גדולות שהספר שואל אותי ואת קוראיו ועל השאלות האלו, נדב יקר, תודה גדולה.

לסיום, מחשבה אחרונה שעלתה בי תוך כדי קריאה – כשנדב מדבר על סכסוך כהזדמנות לבנות קהילה לא יכולתי שלא לחשוב עלינו היום, על החברה הישראלית המסוכסכת. מצד אחד דתיים חרדים שצועקים "נמות ולא נתגייס" (לא כולם, ממש לא כולם, אבל זה מאפיין מאוד את הפלג הירושלמי הקיצוני יותר). מצד שני חילונים חרדים שצועקים "אין שותפות, רק היפרדות" (שוב לא כולם, לשמחתי לא כולם, ובכל זאת לא מעט מחבריי ב"פלג התל אביבי" נמצאים במקום הזה). אני כמובן לא אדבר כאן על פתרונות, מה אני יודע על פתרונות, אבל אין לי ספק שמה שנחוץ לנו כעת זה לשים את כל העמדות בצד, לדבר על צרכים משותפים ורגשות, לתת ולקבל אמפתיה, ולצאת לשותפות חדשה. אין לנו ארץ אחרת, זה ברור, ואין לנו גם דרך אחרת מלבד "שותפות חדשה". רוב מה שאנחנו צריכים עכשיו נמצא בספר הזה, אז נדב, יאללה, לטיפולך. תודה רבה לך ולכם.   

מוזמנים להזמין אותי להרצאות וסדנאות בנושא. יחד נרבה טוב בעולם.

שבת שלום!