מחשבות על טאו בזמן מלחמה

את הקריאה הנוכחית שלי בספר הטאו התחלתי לגמרי במקרה, או בדיוק להיפך, מתוך הכרח גמור. באחד מהבקרים הרועשים של המלחמה הזאת נגשתי אל הספרייה שלי כדי למצוא שקט. הוצאתי ספר אחד ולא היה בו שקט, הוצאתי עוד אחד, שקט יותר, אבל השקט שהוא הציע לא היה השקט שחיפשתי. אז הגעתי לטאו. מיד כשפתחתי אותו הבנתי שזה השקט שהייתי צריך.

מאז ערכתי שלושה מפגשים סביב הטאו - מפגשי חירום חשבתי לעצמי - מתוך מחשבה שהפכה למוטו של המפגשים: "דִּיבּוּרִים מְרוּבִּים מְבִיאִים לִידֵי תְּשִׁישׁוּת, מוּטָב לִשְׁמֹר עַל הַמֶּרְכָּז". לא אני כתבתי את זה, לאו-צה כתב את זה בספר הטאו שלו לפני כ-2500 שנה. הוא כתב את זה מתוך קולות המלחמות ההם, בסין העתיקה, אבל עבורי המילים האלו מתאימות בדיוק למלחמה הזאת, כאן, מהעבר השני של היבשת.

כל מפגש נכנסנו לדרך שהטאו מציע מכיוון אחר:

1. במפגש הראשון התחלנו ללכת בדרך באמצעות קריאת פרקי הפתיחה של הספר.

2. במפגש השני עקבנו אחר שלושה נושאים עיקריים: 1. דרך, 2. יין-ויאנג, 3. אי-עשייה.

3. במפגש השלישי עקבנו אחרי הדימויים של הטאו: כמו תינוק, כמו ים, כמו מים, כמו כד ריק (או גלגל ריק או בית ריק), כמו גזע עץ, כמו אפס.

אני מסיים את הקריאה הפעם עם לא מעט שורות שנשארו בי כי יש בהן את השקט שחיפשתי בימים הכל-כך רועשים האלו. הנה כמה מהן בתרגומו של ניסים אמון.

*

אַל תִּהְיֶה פִילוֹסוֹף

הַיּוֹדֵעַ

אֵינוֹ לַמְדָן מֻפְלָג

הַלַּמְדָן הַמֻּפְלָג

אֵינוֹ יוֹדֵעַ

לא שיש לי משהו נגד פילוסופים, או נגד למדנות, או נגד ידיעה, או אי ידיעה. פשוט עם הצימוד הזה בין "למדן" ו"יודע", וגרוע מכך - בין "פילוסוף" ויודע", יש לי בעיה. הלמדן לומד. הפילוסוף מתפלסף. היודע יודע. לפעמים כל אלו דרים יחד באותו אדם ולפעמים לא. לכן צריך לשים לב טוב טוב למה אומרים עניי הדעת, לכל הדברים שנשמעים מפי עוללים ויונקים ולאמת הניבטת מפניהם של כלבים וחתולים.

*

כְּשֶׁהַחֶסֶד אוֹבֵד

מַגִּיעַ תּוֹרָהּ שֶׁל אַהֲבַת אֱנוֹשׁ

כְּשֶׁאַהֲבַת אֱנוֹשׁ אוֹבֶדֶת

בָּא תּוֹר הַצַּדִּיקוּת

בְּהֶעְדֵּר צַדִּיקוּת מוֹפִיעַ הַפֻּלְחָן

כל כך הרבה אנחנו עסוקים באיך ראוי להתנהג, מה פוליטיקלי קורקט ומה פוליטיקלי Wרונג, מה לשון החוק, האם היה או לא היה כשל מנהלי. כל כך מעט אנחנו מלמדים מהם אהבה וחסד. לו נשקיע באחרונים כל הראשונים יתייתרו.

*

אַהֲבָה

עַל כֵּן יָכוֹל אֲנִי לִהְיוֹת אַמִּיץ

מִי שֶׁמּוּכָן לִהְיוֹת אַמִּיץ

אֲבָל אֵין בּוֹ אַהֲבָה

כָּל מָה שֶׁהִשִּׂיג

יָמוּת בִּלְעָדָיו

האהבה מקושרת אצלנו למידת החסד, לרחמים, ואילו האומץ למידת הדין, למלחמה. הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ? לא. הם נועדו ללכת זה עם זה. צריך הרבה אהבה כדי להיות מסוגל להפגין אומץ. צריך להיות מוכן להפגין אומץ רב בשביל האהבה. למען האהבה. אלו הם חיינו בזמן האחרון.

*

לַעֲשׂוֹת

בִּמְקוֹם

לְהִתְלוֹנֵן

בשלוש המילים האלו מסתיים ספר הטאו.

האם אנחנו מסוגלים לעשות את המעט שאפשר לעשות בימים אלה? בין התרעה לאזעקה? בין אזעקה להתרעה הבאה? בין חוסר שינה לסימנים שמטביעה בנו העייפות? איזושהי עשייה - האם היא אפשרית עבורנו גם בימים האל? כן. משהו אנחנו עושים. והמשהו הזה נהדר.

הוא הדרך.

האם אפשר שלא להתלונן?

אולי אפשר קצת פחות?

האם זה מפנה מקום?

האם אפשר אז להבין את המילים:

כמו תינוק?

כמו מים?

כמו ים?

האם פתאום מתבהר קצר יותר מהי מלאות ריקה?

אולי אז אפשר לַעֲשׂוֹת בִּמְקוֹם?

אם לא, אז לא.

ומה הקשר לתמונה? שאלה מצוינת.

מוזמנים להציע פה למטה בתגובות...