דניאל בגוב האריות

חוטים של נוכחות והיעדר ב'הנכד' מאת דרור בורשטיין

דרור בורשטיין שולח אב (אריה) ובנו (דניאל) להליכה תל-אביבית אל עבר תינוק – נכדו של דניאל – שזה עתה נולד. דרך שיחות על פוליטיקה, משפחה, אמנות ומוות, מתגלה יצירה אקזיסטנציאליסטית על החיים בישראל צל השבעה באוקטובר.

בורשטיין תמיד היטיב לשים לב ללא-נאמר, לרישומיו של הנעדר במציאות, לנשכח, ל"לא נמצא" הנוכח דווקא מתוך היעדרותו. אולי משום כך ספרו החדש נקרא "הנכד", אף על פי שהנכד עצמו כמעט ואינו בנמצא (וכשהוא כבר נמצא, אמו נעדרת). הוא נולד במרחק מה ממוקד ההתרחשויות של הספר, שגליו לא מגיעים עד אליו. אולם, למרות ריחוקו, הנכד הוא "המחולל הראשי" של העלילה. הוא זה שמניע הן את הסערה הנפשית הן את ההליכה הרגלית של דניאל ואריה – בן ואביו (סבא וסבא-רבא של הרך הנולד) – ברחובות תל אביב, מהגן הבוטני אל ביה"ח איכילוב. 

הנכד הוא אפוא מחולל המאורעות הנעדר רוב העלילה, אך בה בעת הוא גם המענה-שכנגד למציאות הבלתי פוסקת של המלחמה, מענה מקומם ומתריס לדידו של דניאל. "מה פתאום נכד במדינה מוכת אסונות ומכה באסונות?" שואל דניאל בכעס עם קבלת ההודעה על הולדתו, ואחרי שהוא מונה את כל האסונות הוא מוסיף: "לתוך כל זה הוספנו עוד תינוק? ואיפה נשים אותו כאן בדיוק [...] למטה במקלט? מגיל שעה?" בחלוף כמה רגעים רואה דניאל בגן את אביו, אריה, אשר משיב לכך בעקיפין, אגב מענה לדברים אחרים שאמר: "מה יועיל לך ליילל כמו כבשה אם רואים לך את הניבים? לעזתים לא איכפת מהיללות שלך". מרגע זה ואילך ברור שהליכתם של דניאל ואביו לאורכם של רחובות העיר היא למעשה גם הליכה לרוחבה ולעומקה של תת ההכרה של הישראליות.

מהגן הבוטני מוליך בורשטיין את הקוראים מיד אל חוט העלילה המרכזי: ההליכה המשותפת של דניאל ואריה לבית היולדות. אבל עוד לפני כן, מלאכת הטוויה של הפרק הראשון עדינה ומתוחכמת יותר מכפי שעשוי להיראות במבט ראשון. בשיחתם של דניאל ואריה בגן הבוטני, בורשטיין משחיל לקוף המחט שלו את כל החוטים שמהם הוא מתכוון לטוות את סיפורו, חוטים שלעיתים משתלשלים כמתנופפים יחידים מחוט העלילה המרכזי ולעיתים נשזרים אלו באלו שתי וערב: החוט האסתטי, החוט הפסיכולוגי, החוט האקזיסטנציאליסטי, החוט המשפחתי, החוט המיתי והחוט הפוליטי.  

החוט האסתטי עובר דרך שיחות על אמנות (שירה, מוזיקה, ציור) וראשיתו כבר בגן הבוטני, כשדניאל מחליט לא לספר לאביו מיד על הולדת הנכד. שיחתם בגן מתגלגלת בין כל מיני נושאים, ובין השאר מספר אריה לדניאל שהוא מתכוון לכתוב ספר שירה שיקרֵא 'הנכד' ובו יכתוב מיום לידת נינו שיר אחד ביום במשך 365 ימים. כמו חטא על פשע נוספה הלידה המתוכננת של הספר 'הנכד' על לידתו של הנכד עצמו, והגבירה את סערת נפשו של דניאל: "אני לא מבין איך אפשר לכתוב שירה כשיש כל כך הרבה סבל מסביב. בעזה. בגדה. ואצלנו. [...] אתה לא מתבייש עכשיו לכתוב?" דבריו של דניאל מהדהדים את אמירתו של הפילוסוף היהודי-גרמני, תאודור אדורנו – "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות" – אלא שכאן הביקורת של דניאל כנגד המעשה הספרותי של אביו מגיעה מפי מי שמרגיש מקרבן, לא קורבן. אריה, שמזהה כמובן את רגשות האשמה של בנו ונוזף בו עליהם משיב: "דניאל, זה ממש מצער אותי, אני חייב להגיד שאני מתבייש בבושה שלך, כבר שנים אני מנסה להסביר לך, ואתה עוד תקוע עם האשמה הממארת הזאת שלך, זה יחלה אותך בסוף." אדם זר שמצותת לשיחתם בבית הקפה מציע את אשתו כמגיהה לספר שאריה עתיד לכתוב, וכדי לשכנע אותם בצורך במגיהה הוא מספר להם "שלאה גולדברג התמוטטה אחרי שיצא ספר השירה הראשון שלה מפני שהוא היה מלא שגיאות דפוס, כמו פשפשים במזרן במקלט". אם השגיאות הן הפשפשים במזרן שבמקלט, הרי שהשירה עצמה היא המזרן הנוח בימי מלחמה. זה כמובן מהדהד את דבריה המפורסמים של גולדברג מספטמבר 1939:

"המשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר-אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא."

בורשטיין יוצר כאן הקבלה חכמה מאוד בין העימות הבין-דורי לבין שתי עמדות סותרות ביחס לספרות ולעולם לאחר אסון – התהום הפעורה בין אותה שתיקה שתובע מאיתנו אדורנו לבין ההתעקשות הפואטית של גולדברג.

החוט הפסיכולוגי פתלתל הרבה יותר מקודמו. אחד מיני הרבה נושאים שמלופפים עליו הוא היחס אל קיומו של הרוע בעולם. בשיחתם הראשונה בגן הבוטני, מצטייר דניאל כמי שלא יכול לסבול את קיומו של הרוע, ואילו אריה מטיח בו: "כל עוד אתה גר כאן ומשלם מיסים אתה תא בגוף של אימפריה. וזה מה שאימפריה עושה, זה מה שהיא יודעת לעשות, לדכא את השוליים". נוכח הסערה הנפשית של בנו בעקבות כל הסבל שסביבו, מציג אריה בשוויון נפש את כללי המשחק הנהוגים כאן בישראל. גרימת סבל היא חלק מהם ואין מנוס, לדידו, מלקבל זאת. בהמשך הם יעצרו לאכול סביח ופלאפל ולידם ישבו זוג עם ילד בן ארבע, שביקש שוב ושוב לטעום מהסחוג החריף שעל השולחן. כעבור כמה פעמים האם טבלה חתיכת פיתה בסחוג ונתנה לבנה, שטעם, עצר, נדהם, ובבת אחת החל לצרוח. בתוך המהומה שהקים הבן, גם אביו הקים מהומה לא קטנה כי לא חדל להטיח בפני אשתו ש"אני עדיין לא קולט שאת אשכרה נתת לילד קטן לטעום חריף" (ההדגשה כאן ובהמשך במקור) עד שהאם לבסוף הטיחה בו בחזרה: "כל החיים אתה בהלם, תתמודד עם המציאות כבר, די. זה המזרח התיכון פה, לא נורווגיה". ההקבלה בינה לבין אריה ובין בעלה לדניאל ברורה, אבל החוט הפסיכולוגי שמתאר את יחסם הנפשי של אריה ודניאל להימצאותו של הרוע והסבל בעולם, עוד ימשיך להתפתל לאורך מסעם, כמו למשל באפיזודה שמתרחשת בכיכר החטופים.

במרכז הסצנה הזו נמצא סמל ההיעדר של התקופה הנוכחית – שני הכיסאות הצהובים, שאריה ודניאל התיישבו עליהם בשעה שחייל מנגן בפסנתר לא מכוון את הסונטה ה-29 של בטהובן. הם שמעו את נגינת הפרק הראשון של הסונטה "עד שאריה, במהלך הפרק השני, סימן לדניאל שֶׁדַּי", אז הם קמו והלכו. הפרק השני בסונטה של בטהובן, הסקרצו, מתחיל בנגינה קצבית ועולצת ודי מהר מתחלף בטריו האיטי והמלנכולי. יש להניח שבזמן הזה אריה מקים אותם באחת, והחייל, שעֵד להסתלקותם, תופס את נשקו וממשיך בכעס אל הפרק השלישי המינורי, הקודר והמייאש, שממנו, כך ניתן לשער, אריה ביקש להימלט. שוב חזרו שני הכיסאות הצהובים לשמש כקהלו של החייל, אלא שכעת הצביעו על היעדר כפול. בבת אחת, אבל בעדינות רבה כל כך, מספר לנו בורשטיין משהו מאוד עמוק על המציאות הישראלית, על החייל במדים ועל המתחולל בנפשו של אריה. שלא כבנו, אריה אמנם לא נופל לייאוש בעקבות המפגש עם הרוע והסבל שמסביב, אבל המחיר שהוא משלם על כך (ואולי מה שמבטיח את עמידותו ושרידותו) הוא הבריחה מהם באמצעות מנגנונים של הדחקת או הכחשת החלקים הקודרים. 

החוט האקזיסטנציאליסטי בולט מאוד בין שאר החוטים השזורים באפיזודה שבה אריה ודניאל חוצים את מעבר החצייה בדרך מבית המשפט אל בית היולדות ופתאום הם רואים עמוד תלייה שהוצב מול בית המשפט. זוהי אחת מסצנות המפתח בספר, השוזרת את העומק הפסיכולוגי והמתח הפוליטי אל אותה התנגשות בין שתי העמדות האקזיסטנציאליסטיות של דניאל ואביו. מה שנראה בתחילה כוויכוח פוליטי מוכר ושגור בין אריה לדניאל – ייצוג טיפוסי של ימין ושמאל בישראל – מתגלה באמצע מעבר חציה (בעומדם על שני פסים – אריה על הלבן כמובן, ואם כך ניתן לשער שדניאל על השחור) כדרמה קיומית. עמוד התלייה, המסמן את הוויכוח הציבורי סביב עונש המוות למחבלים, מחולל ביניהם ויכוח לגמרי אחר על חירות, חיים ומוות. אריה, התומך בעונש מוות, אוחז בעמדה שלמעשה מקדשת את החירות והחיים, שכן מבחינתו אין טעם לחיות כאשר החופש ליהנות מיפי החיים נשלל. הוא עומד על הפס הלבן כמו לא היו פסים שחורים בעולם. החיים בלבן עבורו מלאי חירות ויופי ומשום כך המוות עדיף על מאסר שמסמן את שלילתם. זה בכלל עמדה שלא לגמרי שייכת לדיון הפוליטי בסוגייה. דניאל, לעומתו, מתנגד לעונש המוות מטעמים פוליטיים, אבל חושף מתחת לפני השטח של טעמיו תמונת עולם רוויית מוות. דניאל רואה את האדמה וחרקיה שמתים מתחת לגרדום, את הים שכולו יבש מסביב שרשרת המזון הטורפנית של הדגים. עבור אריה החיים נשמטים אז הוא נאחז בהם בעוז, לכן מרוב שהוא עיוור למוות הוא מצדד בו. לעומתו, עבור דניאל, שממילא רואה בכל מוות, כל הדיון על נטילת חיים מיותר בעיניו והוא מתנגד לכך.

הוויכוח הפוליטי, כך מסתבר, הוא אף פעם לא רק פוליטי, ארוגים בו גם לא מעט חוטים פסיכולוגים ואקזיסטנציאליסטים. אבל בורשטיין לא מסתפק בשזירת החוטים הללו. בסצנה היפה, שבה עומדים דניאל ואריה מול יצירתו של פיטר ברויגל, "ניצחון המוות", הוא שוזר גם את החוט האסתטי. בסצנה זו מתוארים אריה ודניאל בעומדם מול הציור במוזיאון, כשכל אחד מעכל, או ליתר דיוק: לא מעכל, את היצירה בדרכו שלו. יחסם לשאלות שנוגעות לחיים ומוות לא התחיל במעבר חצייה, אלא הוא מתגלה כבר כאן הן דרך רגעי ההתבוננות בציור הן דרך הימלטותם ממנו, או אז גם מתמודד כל אחד מהם עם נוכחותו של ההיעדר ביצירה עצמה ובמה שמתחולל בחלל המוזיאון.  

החוט המשפחתי הוא שהעניק לספר את כותרתו – הנכד. הולדת הנכד הוא האירוע שסיבך הכל אך במידה רבה הוא גם הפתרון לכל התסבוכות. כולם בספר נקראים בשמם – אפילו אורנה (הבת) קוראת לדניאל ואריה בשמם הפרטי (ולא "אבא" ו"סבא"), ורק לנכד אין שם עד סוף הספר כמעט. הוא מכונה "הנכד", ולמרות זעקתו של דניאל נוכח לידתו, הוא יוצא לדרך כדי לפגוש אותו ואת בתו. בדרכו של דניאל לאורנה, בחיפושיו אחריה, הוא משנן לעצמו: "תאמין שיש חוש שמוביל אבא לבת. חוש. חוט. כמו חוש שמוביל פרפרי דנאית מקנדה למקסיקו ובחזרה. [...] כמו הפינגווינים שחוזרים מהים הקפוא והולכים על הקרח ויודעים היכן האפרוח שלהם בין אלפי אפרוחים." החוט, או החוש, המשפחתי הוא גם מה שקושר את האריג כשכל החוטים האחרים נקרעים. אפילו הדרמה הפוליטית נפתרת לרגע אחד שבו אם ערביה מיניקה בשד אחד את תינוקה שלה ובשני תינוק של אם יהודייה. כשהכל קרוע ופרום, מה שמחזיק את אריג המציאות הישראלית הם הקשרים המשפחתיים: בן ואביו, אב ובתו, אימהות ובנים.

החוט המשפחתי שנקשר סביב הנכד, הוא גם זה שקושר את החוט הפוליטי עם החוט המיתי. בתחילת הספר, כאמור, דניאל לא מספר לאביו על הולדת נכדו וכשאביו ההמום מגלה זאת הוא "נהיה אדום ואמר, אתה רוצה לומר שידעת כל הזמן הזה ולא סיפרת לי?! ודניאל הנהן, ואריה שאג: מה?! והצמיח לרגע רעמה וזנב ועיניים ירוקות". הסתרת הולדת הנכד היא הסיבה לשאגתו של אריה. פעולת ההסתרה הופכת את אריה (הסבא רבא ששואג כעת על בנו) למייצג התפיסה המזהה את השמירה על השושלת המשפחתית עם הגיונו וצדקתו של מבצע "שאגת הארי", ובו זמנית, בהצמיחו רעמה וזנב ועיניים ירוקות, בבת אחת נהפך אריה לאריה אמיתי ומיתי ואילו דניאל בנו מתגלה לפתע פתאום כדניאל בגוב האריות. האם ישעה אלוהים לתפילותיו של דניאל הסב בגוב האריות הישראלי, כמו ששעה לתפילותיו של דניאל הנביא אז בגוב האריות שבממלכת מדי ופרס? רמז לכך אפשר למצוא בכריכה הנפלאה המציגה את מפת הרכבות המהירות של איחוד המדינות האברהמיות, אבל תשובה מלאה לשאלה נמצאת בעמודיו האחרונים של הספר. יש למה לחכות.    

"הנכד" הוא ניסיון אמיץ, מורכב ופיוטי, להיאחז בפס הלבן של מעבר החציה גם לאחר "ניצחון המוות". באחד הרגעים המרגשים בספר, עולה האפשרות לקרוא לנכד הירש, על שם הירש גולדברג-פולין, שנחטף בשבעה באוקטובר ונרצח בשבי. שוב ההיעדר מוצא את דרכו אל לב הקיום, ולידת הנכד, שממשיך את השושלת המשפחתית, הופכת במידה מסוימת לנחמה ולהצדקה האפשרית היחידה למוות. אפשר אפילו שהיא מסמלת את ניצחון החיים על המוות אחרי הכל. אבל הבחירה בהירש דווקא, גם משלימה את המהלך הסמלי והמיתי, שהרי הירש בעברית משמעו "צבי". אל תוך משפחה של 'אריות' (ובה דניאל שניצל משִיניהם), ואל תוך ארץ אוכלת יושביה, נולד 'צבי'. החיה העדינה והפגיעה ביותר ניצבת מול חוקי הג'ונגל של שרשרת המזון שממנה חרד דניאל. הענקת השם 'צבי' לנכד היא גם רמז ל'ארץ הצבי' המוזכרת אף היא בספר דניאל. היא כורכת את גורלו של הרך הנולד בגורלה הפצוע של הארץ, אך לצד הפצע, שעוד מדמם בבשרנו ובבשרה של הארץ הזאת, היא גם טומנת בחובה תקווה לעדינות ולרחמים מסוג חדש.