אֶרֶץ אֲשֶׁר מִרְדָּפִים קוֹרוֹתֵיהָ

ירון לונדון לא תפס את עצמו כמשורר, אלא אמר על עצמו שהוא "טכנאי מילים מיומן", שזה צירוף שרק משורר יכול לצרף. ובאמת, לונדון חתום על כמה וכמה שירים, שאולי היפה ביותר ביניהם והשנוי במחלוקת מכולם הוא השיר מרדף המוכר לנו מביצועה היפה של חווה אלברשטיין ללחנו של נחצ'ה היימן.

אני כותב על השיר הזה היום כי הוא שיר על הארץ הזאת, שהיא:

אֶרֶץ טוֹבָה שֶׁהַדְּבַשׁ בְעוֹרְקֵיהָ

אַךְ דָּם בִּנְחָלֶיהָ כַּמַּיִם נוֹזֵל.

אֶרֶץ אֲשֶׁר הָרָרֶיהָ נְחֹשֶׁת

אֲבָל עֲצַבֶּיהָ בַּרְזֶל.

מאיפה לקח לונדון את התיאורים היפים האלו על הארץ הטובה והדבש, על מי הנחלים והררי הנחושת? לא מ"מוחו הקודח" (שהוא צירוף שטבע לונדון עצמו בשירו על אליעזר בן יהודה) אלא מפרשת השבוע שקראנו בשבת האחרונה - פרשת עקב. כך נאמר בפרשה, בספר דברים פרק ח' ז-ט:

כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹֽצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר.

אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ.

אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵֽהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֽשֶׁת.

לונדון פותח את השיר בטון רומנטי משהו, ברוח הפרשה, בתארו את הארץ כארץ טובה שדבש בעורקיה. אך כבר בשורה השנייה מסתבר שאת "אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם" שבפרשה מחליפים נחלים שותתי דם. זאת ועוד שתי השורות הבאות הן מלאכת מחשבת ממש: במקום "אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵֽהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֽשֶׁת" לונדון מתאר לנו "אֶרֶץ אֲשֶׁר הָרָרֶיהָ נְחֹשֶׁת / אֲבָל עֲצַבֶּיהָ בַּרְזֶל". בשנינותו השאיר לונדון את הררי הנחושת, אבל במקום אבני ברזל הוא מכניס את עצבי הברזל של הארץ, ואולי גם של מי שמבקש לחיות בארץ הזאת.

השיר מרדף הוא שיר שנכתב בתקופת מלחמת ההתשה (1967-1970) - "המלחמה שאחרי המלחמה", כשם סרטו של מיכה שגריר - ובזכות לחנו הנפלא של נחצ'ה אפשר ממש לשמוע בו את מהומת המרדף. למה דווקא מרדף? כי המלחמה הזאת, מלחמת ההתשה, התנהלה בכמה זירות, וביניהן גם בבקעת הירדן שזכתה אז לכינוי "ארץ המרדפים" בגלל אותם מרדפים שנערכו אחרי מחבלים שחדרו מירדן לישראל במהלך המלחמה הזאת.

מלחמת ההתשה היא המלחמה שאחרי המלחמה (כלומר, שאחרי מלחמת ששת הימים כמובן) ולכן שיריה הם כולם שירים של היום שאחרי. אבל יש גם שני שירים נפלאים שנכתבו ביום שאחרי המלחמה הזאת. שניהם נכתבו עם תום המרדף. על שני השירים האלו אדבר מחר בהרצאת הזום "שירים של אחרי מלחמה", ונראה לי שאחד הולך להפתיע אותנו מאוד. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים אפשר ללחוץ בכפתור כאן למטה.

בינתיים אסיים בתקווה לתום המרדף הנוכחי שלנו ולחזרתם של כל החיילים והחטופים הביתה בשלום. ואלו שורות התפילה של לונדון לתום המרדף:

אָז לֹא יוֹתֵר אִמָּהוֹת תְּקוֹנֵנְהָּ

וְלֹא עַל בְּנֵיהֶם הָאָבוֹת, כֵּן הוּא יָבוֹא

וְרַגְלֵינוּ עַד אָז לֹא תִלְאֶינָה

לִרְדֹּף בְּעִקְבֵי הַתִּקְווֹת.

אמן!

לפרטים על ההרצאה ורכישת כרטיסים

נ.ב.

למה כתבתי על השיר שהוא שנוי במחלוקת? כי לימים לונדון התחרט שכתב את השיר כי "נודפת ממנו צחנת מיתוסי דם ואדמה". לא יודע בקשר לזה, עבורי בכל זאת נודפות ממנו עקבות הפרשה היפה הזאת (היא פרשת בר המצווה שלי) ונודפת ממנו גאונותו של "טכנאי מילים מיומן" (הוא כאמור, ירון לונדון)