אתמול דוד רפי מת. ז"ל.

אתמול דוד רפי מת. ז"ל.

כמה מוזר לחשוב עליו כאיננו.

בהלוויה שלו, בנו אמר עליו שהיו לו חיים קשים.

"מבחוץ הם נראו כך," הוא אמר ואני מצטט מהזיכרון,

"אבל אבא לא תפס אותם ככאלו.

אבא לא דיבר במונחים של קל או קשה.

עבור אבא – אלה פשוט היו החיים. זהו.

הַדִיכְּ אל-עַלַאם – זה העולם".

לפני זמן לא רב ערכנו ספר זיכרונות להנצחת סבתי

– סבתא מזל – ואת הספר פותחים זיכרונותיו של דוד רפי.

הוא מספר:

"סבתא לאה וסבא מסאלם סאלם יצחק, הורי אימי, גרו עם ילדיהם בעדן, עיר הנמל של תימן (שהייתה תחת שלטון בריטי). סבא התייסר מצפונית על כך שחיתן את אמא (מזל) בגיל 12, לכן פינק אותה יותר מכל ילדיו:

קנה לה את הבית הכי יפה בג'יבוטי

(עיר נמל בסומליה, שהייתה קולוניה צרפתית),

קנה לחתנו (סעדיה, בעלה,

שהיה גדול ממנה ביותר מ-10 שנים) חנות,

דאג לה לִמְשָׁרֵת גבר, שיעזור בניהול הבית ובגידול הילדים,

למרות שלמעשה הילדים גדלו אצל סבתא לאה בעדן.

זאת משום שלאחר לידת כל ילד

היא שלחה אותנו לסבתא לאה, אִימָהּ,

במקום לטפל בנו."

נשמע התחלה של סיפור קשה?

לא אצל דוד רפי

(זוכרים? אצלו אין קשה וקל, רק "זה העולם").

הכל מאוד הגיוני לדבריו:

"הרי לא הגיוני שבגיל 13 מזל תרכוש כבר תודעת אימהות

ובגיל 23 תהיה בוגרת דיה לגדל 7 ילדים".

אז הם למעשה גדלו אצל סבא וסבתא.

אוקי, נשמע מעולה... אז זהו,

הדברים לא כל כך פשוטים.

אבל אצל דוד רפי, כבר הבנתם, אין פשוט או מסובך,

יש "זה העולם", זהו.

וכך הוא מספר:

"אני זוכר ילדות נעימה בעדן אצל סבתא,

אך בתנאי מחיה קשים:

אני זוכר שסבא יצחק נהג להשתכר

ולהכות את אשתו, סבתא לאה, לעיני כל.

וכשסבא נרדם, אסור היה להזיז את המיטה

פן יתעורר בזעמו כי רב. לכן כשרצינו לעשות צרכים

נאלצנו להתכופף בשקט ובחרדה מתחת למיטה,

שמילאה את כל חלל החדר, כדי לצאת החוצה לעשות צרכינו."

זו הילדות ה"נעימה" שדוד רפי זוכר:

ש"סבא יצחק נהג להשתכר ולהכות את אשתו".

אף מילת מחאה אין בסיפורו של דוד רפי.

אף מילת גנאי.

אף מילה אחת של ביקורת.

אפילו מילת כאב אין בכל הטקסט שלו.

הייתה לו ילדות נעימה. זה העולם.

אבל את הסיפור האמיתי דוד רפי לא הסכים לספר.

הסיפור האמיתי קרה שנים אח"כ,

אחרי לידת הילד ה-11 של סבתא מזל וסבא סעדיה.

דוד דני, האח הבכור, היה אז בצבא.

כולם כבר כאן, בישראל.

ודוד רפי, האח הבכור הבא אחרי דני,

היה בבית עם הוריו ואחיו,

והיה עד לשכרותו ולאלימותו של אביו.

אז לא דיברו על זיכרונות טראומטיים וכל מיני דברים כאלו,

ובכלל אז דיברו פחות, בטח דוד רפי.

מה הוא עשה?

העלה את סבתא ביחד עם כל האחים והאחיות שלו למשאית, והם נסעו מנס ציונה לתל אביב. שם הוא ודני עזרו לה לגדל את שמונת ילדיה.

נשמע קשה? לא עבור דוד רפי.

זה העולם.

*

"שם הוא ודני עזרו לה לגדל את שמונת ילדיה".

לחובבי המספרים ששואלים את עצמם

מה עם הילדה ה-11,

הנה עוד קטע מסיפורו של דוד רפי:

"אבי אשפז את אחותי בבית חולים,

ולמחרת, כשבא לבקרה, אמרו לו שהיא נפטרה.

הוא ביקש לראות את מקום קבורתה,

כדי לומר עליה קדיש,

אך לא ידעו לומר לו היכן נקברה.

עד היום לא נודע מקום קבורתה.

גאולה הייתה בעלת צבע עור מאוד בהיר,

ונראתה כאשכנזייה."

מה זה אומר "נראתה כאשכנזיה"... שחטפו אותה?

מי יודע... היא הייתה ואז היא איננה. זהו.

זה העולם.

*

יש הרבה מה לומר על דוד רפי, אבל אני בעיקר לוקח ממנו

את היכולת הזאת להתבונן על העולם בשתיקה ולעשות מה שיש לעשות.

כשקראתי שהוא לא מוחה על הכאת סבתו בידי סבו,

משהו בי נרעד – איך הוא לא מוחה? איך הוא מקבל את זה?

אבל אז הבנתי – דוד רפי לא מחה, כי הוא לא מוחה.

הוא קיבל את זה כי זה החלק בעולם

שכבר אי אפשר לשנות.

אבל ברגע שההיסטוריה כהרגלה חזרה על עצמה

ואביו נהג באופן דומה והפעם אפשר לשנות –

הוא קם ושינה את כל המציאות

שלו, של אחיו, של אימו.

בלי נהי ובכי,

בלי קשה וקל,

בלי "אכלו לי שתו לי",

בלי לקבל או לא לקבל.

זה העולם.

עשה ושתק.

מאטחר יותר הוא עשה זאת שוב,

אבל זה כבר סיפור אחר...

*

אתמול אחרי הלוויה הלכנו כמה בני דודים לבית רפי ז"ל

להיות עם הדודים שלנו ונמלאתי אהבה לחבורה הזאת,

שבמקרה היא המשפחה שלי, שלימדה אותי שתי מילים יותר מכל, שתי מילים שהן מורשתו של דוד רפי

וכמה עומק יש בהן:

"זה העולם".

התפללנו מנחה במרפסת הישנה של דוד רפי,

ואז ערבית ליד המקלט הציבורי (לכל מקרה שלא יהיה)

וחזרנו איש איש לביתו. כשהגענו הביתה

נשמעה ההתרעה הראשונה של פקע"ר.

זה העולם.

יהי זכרו ברוך

*

(התמונות בצבע ממנחה וערבית אתמול בשבעה.

זו בשחור לבן היא של סבתא מזל וסעדיה, בעדן,

עם רפי וארבעת אחיו.

וזו שהיא לא ממש בצבע ולא ש.ל - תמונתה הנפלאה של סבתא מזל מאכילה את היונים על גג ביתה בתל אביב.)