פרשת "בלק": על עקרונות וערכים, וגם על אריות וראמים

1

אתמול היה יום השלושים לדוד רפי, ובדרך לביתו אחותי (שרית רצון-אבני, האחת ויחידה) ואני דיברנו על האבסורד בחינוך מתוך עקרונות, ובכלל על האבסורד בחיים מתוך עקרונות. נזכרתי שיש לי חברה טובה שאומרת על עצמה שהיא "לא אשת עקרונות אלא אשת עיקרון, והעיקרון הזה הוא שאין לי עקרונות. אבל כמובן," תתכוננו לפאנץ': "באופן עקרוני אין לי בעיה לוותר גם עליו כשצריך". אחותי כתבה כל כך יפה אז לא אוסיף יותר מדי.

עולה מדבריה שבחינוך בפרט ובחיים בכלל זה או או:

או לפקוח עיניים, לראות את המציאות ולפעול בתוכה,

או לעצום עיניים, להקשיב לעקרונות שלנו ולפעול לאורם.

תבחרו. או או.

לא רוצה חלילה להשפיע על הבחירה של אף אחד,

אבל רק מי שבוחר באופציה הראשונה עשוי לזכות להחליף עקרונות בערכים...

אבל הזכייה הזאת היא ממש נושא לפוסט נפרד.

2

פרשת בלק מתחילה בסיפור הכי מצחיק במקרא ומסתיימת באחד הסיפורים הנוראיים במקרא, ושניהם קשורים לאבסורד של חיים עפ"י עקרונות.

הסיפור הפותח את הפרשה הוא סיפורו של בלק, מלך מואב,

שמבקש מבלעם נביאו לקלל את עם ישראל.

מה הוא עושה?

הוא לוקח אותו לתצפת על בני ישראל ולקלל אותם מראש ההר.

אלא מה? בלעם הוא נביא ודבר אלוהים בפיו,

לכן בבואו לקלל את העם,

הוא מברך אותם.

בלק כמובן כועס נורא ולא מתייאש:

"בוא נלך לשם, תסתכל עליהם מכיוון אחר ואז תקלל אותם סוף סוף".

הם הולכים, בלעם מסתכל "משם", ושוב במקום לקלל – מברך.

בלק משתולל מכעס ובמילים של הגשש החיוור הוא אומר לו:

"שם עוד לא היינו... בוא, תסתכל עליהם משם ואז תקלל".

הם הולכים, הוא מסתכל ובמקום לקלל – מברך שוב.

בסוף בלק מתעצבן באמת ומעיף מעליו את בלעם.

בלק הוא איש עקרונות.

הוא עיוור למציאות, למה שבלעם ואלוהים אומרים לו.

הוא מנסה בכל הכוח לכפות את עקרונותיו על המציאות.

בזכות האבסורד שיש בניסיון הטיפשי לכפות את העקרונות על המציאות

זכינו בסיפור הכי קומי בספר הספרים.

נודה לבלק על תרומתו למורל העם.

3

בסוף הפרשה, אחרי הסיטקום הנהדר של בלק,

מגיע תורו של מי שעל פניו הוא איש עקרונות הרבה יותר קנאי מבלק: פנחס.

פנחס רואה איש מבני ישראל "מתעסק" עם מדינית לעיני כל העם.

לא נעים בכלל כל האירוע... אבל מה פנחס עושה?

"וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה".

מקסים. אין ספק שמתינות ומתיקות זה פחות הקטע שלו.

ועכשיו בלי צחוק – תמיד שנאתי את הקטע הזה בתנ"ך.

אבל אתמול, אחרי התפילות, בשעת הסעודה, בן דודי הרב אסף רצון היקר,

נתן דבר תורה קצר ובו שאל למה נכתב על פנחס שהוא:

"פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"?

ממתי כותבים גם את שם הסבא?

הסיבה, הציע אסף, היא זאת:

הכתוב רוצה להזכיר לנו שבעשותו מה שעשה, פנחס לא פעל מתוך עקרונות, שהרי כמו סבו, לא העקרונות עומדים לנגד עיניו, אלא החיים, והשלום כמובן.

מסופר על אהרון באבות דרבי נתן:

"שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: "בני, ראה חברך מה הוא אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר 'אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו'". הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר לו: "בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר 'אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו'". הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה."

זה אהרון. כולו חי את המציאות, אוהב שלום ורודף שלום.

גם כשהעם רצה עגל זהב, הוא לא בא עם עקרונותיו אלא הבין ש"that’s life" ורק ניסה לעכב מעט את כל הסיפור, אבל היה שם עם העם, לא עם עקרונותיו.

אז נכון,

פנחס עושה מעשה שעל פניו הוא ענישה אכזרית, קנאית, פנאטית.

אבל הוא לא עושה את זה מתוך עיקרון ועיוורון

(סליחה על החרוז, פשוט הם הולכים יחד שני אלו),

אלא כי הוא "בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן", כלומר

הוא רואה את המציאות, ועושה מה שעושה כי "that’s life",

כי לפעמים מתוך קשב עמוק למציאות עצמה אנחנו נאלצים לנקוט

בפעולה קשה.

גם כשמענישים, אמר בן דודי אתמול,

לא מענישים מתוך נקמנות – ואני מוסיף: גם לא מתוך עקרונות –

אלא מענישים בצער על כך שהמציאות מבקשת מאיתנו להעניש.

לעומת זאת, כשמענישים מתוך עקרונות אין צער.

עקרונות הם לבנים בתוך איזו חומה שמפרידה בינינו לבין המציאות.

זה אחלה פטנט כי החומה היא גם חומת מגן מהרגש החי, החשוף, הפועם במציאות.

אבל אם אתם שואלים אותי האם אני רוצה כזאת חומת מגן?

לא תודה. לא איש עקרונות אני.

תנו לי את המציאות עם כל מה שפועם בה.

4

בין ברכותיו של בלעם ישנה הברכה האקטואלית גם היום:

"הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף..."

איזו ברכה הא?

העם הזה הולך לנצח במלחמתו ולא ינוח עד שיאכל את טרפו.

אז בסדר, אנחנו בעולם העתיק וככה הדברים עבדו שם ואז.

אבל למה ישר מלחמה? למה לא לנסות בדרכי שלום קודם?

מסתבר שניסו. שני פסוקים קודם מנבא בלעם:

"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ."

וכותב ספורנו על המילים "תועפות ראם לו":

עם ישראל אינו טורף ואוכל כארי

אבל דוחה בקרניו כמו הראם

כי היתה הכונה לגרש האומות ולהכניס את ישראל לארץ

בלתי הריגת האומות

כאמרו תגרש גוים ותטעה כי לא חפץ במות המת.

וכן אמרו ז"ל: שלשה אגרות שלח יהושע –

הרוצה לפנות יפנה

הרוצה להשלים ישלים

הרוצה לעשות מלחמה יעשה

אבל הם הקשו ערפם להלחם והוצרכו להחרימם.

ובכן לא השתמשו בהם כלל כמו שמשתמש האריה בטרפו

אבל עשו בהם כמו שעושה הראם

במה שהוא דוחה או כובש שלא יאכלנו כלל."

מלחמה היא לא עיקרון.

מלחמה היא מוצא אחרון.

(סליחה על עוד חרוז מעניין).