פרשת "מטות מסעי": והחור השחור של השנאה

1

השבוע הייתה לי שיחה סופר מעניינת על השנאה עם אחד מחבריי הטובים, שהוא גם אחד החכמים שבהם. עמדותינו היו חלוקות בעניין מקומה הייחודי של השנאה בתוך החוויה הנפשית של האדם, אבל אני לא יודע אם המחלוקת שהייתה בינינו סמנטית או מהותית. אני חושב שמהותית, אבל מעניין מה תגידו.

החבר החכם והטוב שלי, כבר הרבה זמן טוען כנגדי שהוא לא מבין למה אני מקנה לשנאה מעמד מיוחד ככזו שמחריבה את נפש האדם. הוא המחיש את עמדתו באמצעות משל יפהפה: אדם ששיערו שחור, שיערו לא באמת מאפיר במרוצת השנים, כי אין באמת שערות אפורות, יש רק שערות בצבע שחור ושערות בצבע לבן. האפור הוא אפקט שמתקבל מהיחס בין השערות השחורות שהלבינו לבין השערות שעודן שחורות.

נמשלו של המשל: יש סקאלה אחת של מצבים נפשיים "אפורים". ככל שמתקרבים לקצה האחד שלה גובר הרצון להתקרב (ואולי ראוי לקרוא לקצה הסקאלה הזה - אהבה) וככל שמתקרבים לקצה המנוגד שלה גובר הרצון להתרחק (ואולי ראוי לקרוא לקצה הסקאלה הזה - שנאה). כולנו נעים על הסקאלה הזאת וכולנו - כמו השערות ה"אפורות-לכאורה" - תוצר של ערבוב בין שני הקצוות. במילים אחרות, בכולנו יש שנאה ואהבה במידות משתנות ביחס למושאים שונים, כשבנוגע לכל מושא היחס בין שתי אלו יוצר את העמדה המטלית שלנו כלפיו.

אני מת על המשל הזה, אבל אני כופר בנמשלו.

לתפיסתי יש סקאלה אפורה שיש לה לא רק חמישים גוונים, אלא אינסוף גוונים, וכולנו נמצאים איפשהו על הסקאלה הזאת בדיוק כפי שחברי הטוב תיאר. הנמשל מתאר בצורה נפלאה את התנועה שלנו לאורך הסקאלה האפורה. אלא שאפור מבחינתי זה צבע נפרד, שבקצה אחד שלו יש אפור מאוד מאוד בהיר ובקצה השני שלו אפור מאוד מאוד כהה. ואולם, כאן המחלוקת בינינו, השחור והלבן הם לא חלק מהסקאלה האפורה ולא אחראים לגווניה השונים. אהבה זו חוויה נפשית שיש מי שיש בו אותה ויש מי שלא. וכמוהה שנאה - יש מי שיש בו את החוויה הנפשית הזאת ויש מי שלא.

אין בשתי החוויות הנפשיות האלו סקאלה אינסופית כמו באפור.

כולנו נמצאים בתחום האפור ונעים בין סלידה למשיכה ביחס למושאי חיינו, אבל

- ומבחינתי האבל הזה מהותי -

אהבה ושנאה הן מחוץ לסקאלה.

אהבה היא מקור לבן בוהק שתמיד מחזיר אור, ולעולם איננו שומר לעצמו אף לא קרן אור יחידה.

כמובן מתוקף כך כולו מואר.

שנאה היא החור השחור שתמיד בולע את האור,

שומר את כל האור לעצמו ולעולם איננו מחזיר אף לא קרן אור יחידה.

כמובן מתוקף כך כולו חשוך.

החוקים שפועלים עלינו ושמפעילים אותנו בשלושת המצבים הנפשיים האלו (החור השחור של השנאה, מקור האור של האהבה, והתחום האפור שנע בין משיכה לסלידה, התקרבות והתרחקות) שונים לגמרי אלו מאלו.

אמנם חוקי האהבה יפים במיוחד ומפתה לדון בהם, אבל נניח לאהבה הפעם.

2

בפרשה שלנו יש כל כך הרבה על מה לדבר אבל אני רוצה להגיד כמה מילים על שנאה ועל ערי מקלט.

נאמר בפרשה (במדבר ל"ה, יא-יב):

"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט."

כלומר, אם אדם א רוצח אדם ב, עשויים לבוא קרוביו של אדם ב וכדי לגאול את דמו של בן משפחתם הם רשאים לפגוע באדם א. ואולם, אם אדם רצח את אדם ב בשגגה, הוא רשאי לשבת באחת מערי המקלט ובהימצאו שם אסור לפגוע בו (כמובן אפשר להוסיף כאן פרטי פרטים ודיוקי דיוקים, אבל זה לא העניין).

ההמשך חשוב לענייננו (שם, כ-כה):

"וְאִם-בְּשִׂנְאָה, יֶהְדֳּפֶנּוּ, אוֹ-הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה, וַיָּמֹת. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ, וַיָּמֹת -- מוֹת-יוּמַת הַמַּכֶּה, רֹצֵחַ הוּא. גֹּאֵל הַדָּם, יָמִית אֶת-הָרֹצֵחַ -- בְּפִגְעוֹ-בוֹ."

כלומר, במקרה שאדם רצח "בשנאה", אין עיר המקלט מגנה עליו וגואלי הדם רשאים להורגו.

לא יודע מה איתכם, אבל אותי זה הימם!

השנאה היא "מניע על" שמספיק כדי לשנות את גזר הדין.

זו, למשל, אחת הסיבות שבגנן אני חושב שהמחלוקת ביני לבין חברי אינה סמנטית, וכדי לקרב את הסוגייה אלינו אני אתייחס לרצח פיזי ולרצח סימבולי (רצח אופי) באותו האופן.

אם קיימת רק סקאלה "אפורה", שבה הלבן והשחור הם חלק מהסקאלה, אז ככל שאדם סולד יותר ממישהו הוא עשוי להקצין את סלידתו עד כדי רצח פיזי או סימבולי של האדם השנוא עליו (לאט לאט הלבן פוחת ופוחת ונשאר יותר ויותר שחור באפור). כלומר, לפי תפיסה זו אם מישהו סולד ממישהו ומתחיל לרצוח את אופיו יותר ויותר, דינו חמור יותר ככל שמעשיו מקצינים בלי קשר לסיבת סלידתו: האם אדם א סולד מאדם ב כי הוא מאיים על שלומו? או אולי הוא סולד ממנו כי הוא מפריע לו להשיג כמה מנדטים? או אולי ניתוח קר של המצב מעלה שצריך להיפטר ממנו וכדאי להדיח אותו או לתקוע לו איזה כתב אישום? או אולי צריך להציל את המדינה מידיו של אדם ב ולכן ראוי ומוסרי להורגו? או שפשוט אדם א שונא את אדם ב וזהו? כך או כך סביר שנקבע את חומרת הדין לפי חומרת המעשה.

אבל (וכפי שכבר כתבתי, בעיניי זה אבל מאוד מהותי) אם יש הפרדה בין הסקאלה האפורה לבין החור השחור של השנאה, אז גלגלי הצדק מסתובבים אחרת לגמרי.

לפי התפיסה שלי, שבה השנאה לא נמצאת בקצה הרצף האפור, אלא היא חוויה נפשית נפרדת, חומרת הדין אכן נמצאת ביחס ישר לחומרת המעשים, אבל היא שונה לחלוטין בסקאלה האפורה של הסלידה ובחור השחור של השנאה. אם אדם א רוצח את אופיו של אדם ב כי הוא מאיים על שלומו או כי הוא מפריע לתוכניותיו הוא כמובן אשם לפי דין, ומידת האשמה שלו ביחס ישיר למידת המעשים. ואולם, אם הוא רוצחו מתוך שנאה, חומרת הדין שלו לא קשורה לחומרת מעשיו אלא למניע שלהם. מי שרוצח מתוך שנאה אין לו לא ערי מקלט לנוס אליהן ולא נסיבות מקלות להיתלות בהן.

3

אני מכיר באופן אישי הרבה יותר מדי אנשים שונאים: שונאים את ביבי כמובן כי הוא הרוויח את זה ביושר לדעתם, שונאים את הביביסטים כמובן כי הם עיוורים ונבערים, שונאים את השמאלנים כמובן כי הם נגד המדינה, שונאים את יאיר גולן כמובן כי הוא ביריון, שונאים את ערוץ 12 כמובן כי הוא ערוץ תבהלה ותרעלה, את ערוץ 14 כמובן כי הוא מכונת רעל, שונאים את הדתיים הלאומיים כמובן כי הם משיחיסטים, ובמיוחד את נערי הגבעות כמובן כי הם אלימים, שונאים את החרדים כמובן כי הם מייצגים את כל מה שרצינו שייעלם מן העולם, את העולם כמובן כי הוא אנטישמי, את הערבים כמובן כי הם ג'יהדיסטים, את צה"ל כמובן כי הוא מרעיב ערבים.

אני מכיר כאלו שמתנגדים למי שחושב אחרת מהם בגלל סיבות אלו ואחרות, ואני מכיר כאלו שהסיבות הללו הביאו אותם לשנוא את אלו שמנגד. אצל אלו מהסוג השני זה תמיד "כמובן כי", אצלם לרוב אני לא שומע טיעונים לגופו של עניין אלא לגופם של האנשים אותם הם שונאים.

מי שבגלל כל מיני סיבות נקלע לתחומו של החור השחור הזה הוא מסוכן כי אין שום קרן אור שחוזרת ממנו וכי אין שום סיכוי לנוע על הסקאלה האפורה לכיוון הלבן. הוא בכלל לא על הסקאלה. מניעיו אחריו. דינו אחר. טיעוניו אחרים. ראייתו (וליתר דיוק: עיוורונו) אחר.

הדרך היחידה לחזור משם היא לזהות שיש לנו חור שחור, להכיר בהשלכות של זה, להתחרט, לשוב.

אין דרך אחרת. או שהאדם עצמו יחליט לשוב משם ויעשה את מה שצריך כדי לשוב, או שהלך עליו (ועלינו).

אני מאחל לנו שנבדוק תמיד כשעולה בנו התנגדות האם היא נגועה בשנאה או לא,

האם יש עוד איזה בולען שחור שנפער בנו או לא.

שנבדוק כל התנגדות! האם, למשל, אני מתנגד ליאיר גולן או שונא אותו? האם אני מתנגד לביבי או שונא אותו? ומה עם חרדים? ומה עם ערבים? ומה עם השכן ממול? או ההיא מהסופר?

זו בדיקה מאוד קשה, מורכבת, שדורשת המון יושרה פנימית, וכתנאי מקדים לכך - יכולת התבוננות פנימה.

אבל זו בדיקה חשובה לאדם, לחברה, לעם.

אני מאחל לכל אחד ואחת מאיתנו שאם נמצא בחקירותינו אי אלו חורים שחורים של שנאה,

נמצא את הדרך לשוב מהם שמא ניבלע בתוכם.