פרשת "פנחס": הקנאה הצילה את חיי
- Adam Ratzon
- 22 ביולי
- זמן קריאה 3 דקות
הפוסט הזה הוא על קנאתו של פנחס בעיקר, וקצת גם על קנאתי שלי.
אבל הוא גם על האקט הנכון בזמן הנכון, ועל הקשר בינו לבין הקנאה.
.1
פרשה זו נקראת פרשת פנחס, אף שעיקר סיפורו של פנחס מובא בסוף הפרשה הקודמת. שם ראינו שבזמן שכל בני ישראל בוכים למראה איש מעמם ש"מתעסק" לעיני כל עם בת מדיין, מה עשה פנחס?
"וירא"
"ויקם"
"ויקח רומח"
"ויבוא"
"וידקור את שניהם"
("ותעצר המגפה"... כלומר, אלוהים מבסוט עליו).
התורה לא מתארת לנו מה עובר עליו, למה הוא עושה מה שעושה, בשל מה, בשם מה, כלום ושום דבר, רק שורה של פעולות. כנראה שורת הפעולות הזאת הייתה די מוצלחת, לפחות לדעת אלוהים שעוצר בזכותה את המגפה.
.2
הפרשה "פנחס" משלימה לנו את החסר, בהשיבה על השאלה:
למה פנחס עשה את מה שעשה?
בגלל הקנאה, וליתר דיוק-
לכאורה בגללה, ככתוב בספר במדבר כה, י-יג:
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אפשר לדבר כאן על מה היא קנאה, ומה ההבדל בין "קנאה ל" ל"קנאה ב", ואיזו מהשתיים עדיפה על פני רעותה, אבל זה יפספס את הנקודה שחשובה לענייננו, או ליתר דיוק: לענייני.
אין דרך לנסח את עיקר העניין כאן לדעתי, אלא כך:
אין שום דבר רע בקנאה.
זה עיקרו של העניין: אין שום דבר רע בקנאה.
במקרה שלפנינו, לא רק שאין שום דבר רע בקנאה, אלא נראה שקנאתו של פנחס שקולה לקנאתו של אלוהים (כל אחת מהקנאות מוזכרת פעמיים). אבל יותר מעצם השקילות שבין שתי הקנאות, חשובה העובדה שגם אלוהים מקנא.
תקופה די ארוכה ההתמודדות המרכזית בחיי הייתה עם הקנאה. חוויתי אותה בלב כמובן - שם ערש הולדתה - אבל לא רק שם. חוויתי אותה בבשר, בעצמות. הייתי בדיאלוג ארוך ועמוק איתה, דיאלוג שאני מודה עליו יותר מכל דבר אחר בחיי. יש כמה דברים שהשפיעו עליי עמוקות ושעשו אותי למי שאני היום ואחד המרכזיים והמשמעותיים ביניהם הוא הדיאלוג הזה עם הקנאה.
הקנאה הייתה עבורי מבחנה האחרון והקשה מכולם של האהבה.
הקנאה הייתה עבורי מבחנם המסעיר והמטלטל ביותר של החיים.
בהרבה מובנים הקנאה הצילה את חיי.
שנים הייתי פועל, יוצר, לומד, עובד, לצד הקנאה.
האם פעלתי אז בשמה או בגינה?
לא, לפחות כך אני מקווה.
וזה בדיוק העניין.
.3
שנים אבא שלי ואני מתווכחים על ענייני שכל ורגש. הוא מאשים אותי שאני אמוציונאלי מדי ואני מתלונן בפניו שאני לא אמוציונלי מספיק. הוא היה רוצה שהשכל יוביל אותי יותר, ומנגד (מדהים איך תמיד אני נעשה לעומתי בוויכוחים האלו) אני טוען שהשכל הרס לי את החיים כי הוא לא השאיר לרגשות שלי מקום, ובטח לא נתן להם להוביל את דרכי כמו שנכון וראוי היה לי. זה אולי לא מסכם את כל הוויכוח שלנו, אבל נראה לי שזה סיכום הולם לפורמט. מה שבטוח, שנינו טעינו.
כמובן שאני טעיתי כי אם ניתן לרגשות שלנו לכוון את דרכנו אז אללה יסתור. אין שום דבר שהוא יציב פחות מהרגשות שלנו ולכן לא נכון לכוון את דרכנו לפיהם. מצד שני, אין שום דבר יציב, נוקשה ומקובע כמו השכל שלנו, ועוד פחות נכון שהוא יכוון את דרכנו כי כך נגיע תמיד לאותו מקום שאנחנו נמצאים בו (שזה ניסוח עדין ומנומס שאומר פחות או יותר שלא נגיע לשום מקום). אז מה לעשות?
למודל אקט יש תשובה נהדרת לכך:
עלינו לכוון את הפעולות שלנו לפי הערכים שלנו - הם יציבים מאוד מצד אחד (בניגוד לרגשות), ומאפשרים לנוע מתוך גמישות רבה מצד שני (בניגוד לשכל). אבל מה עם הרגשות? הם שם. צריך לבדוק איך אפשר לקבל אותם ולפעול לצידם, לא בשמם. והשכל? גם הוא שם, והוא מייצר לנו אינסוף מחשבות. צריך לבדוק לאילו מהם אנחנו רוצים להידבק ואת אילו לשחרר, או לפחות להפריד מעט מאיתנו.
אקט זו גישה עמוקה מאוד שמושתתת על עקרונות מעולם ה-CBT והמיינדפולנס ובשנים האחרונות אני לא מפסיק ללמוד וללמד אותה. נראה לי שיבוא יום ואוכל לומר בפה מלא שגם אקט - כמו הקנאה - הצילה את חיי. ת'כלס אולי היום הזה כבר בא.
.4
אז למה פנחס עשה את מה שהוא עשה?
פתאום הרגיש קנאה אז הוא קם והרג בגללה שני בני אדם?
כך קראתי את זה פעם, ושנאתי אותו על כך.
אבל לא. זה לא יכול להיות. אלוהים אוהב אותו ונותן לו ברית שלום בגין האקט שנקט.
אם כך, למה הוא פעל כפי שפעל?
כי הוא "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן".
פעמיים הוא מוזכר כך: "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן".
הוא פעל כפי שפעל לא מתוך אימפולסיביות אמוציונלית,
אלא מתוך עולם הערכים שלו ושל סבו, אהרון הכהן,
עולם שניתן לנסח במילותיו של הלל הזקן על אהרון במשנה אבות:
"אוֹהֵב שָׁלוֹם,
וְרוֹדֵף שָׁלוֹם,
אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,
וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה"
פנחס לא זכה בברית שלום כי הוא פעל מתוך קנאתו.
הוא גם לא זכה בברית שלום בגלל ייחוסו. הוא זכה בה בגלל שפעל לאור ערכיו
(ושוב, כאמור, לא מתוך אימפולסיביות רגשית או מתוך נוקשות שכלית).
לפנחס ניתנה ברית השלום כי פעל לאור ערך השלום שחשוב לו כל כך.
כשאנחנו עושים פעולה מתוך מחויבות למה שחשוב לנו,
מה שחשוב לנו גדל. כמה פשוט, ככה מורכב.




תגובות