פרשת "שלח לך": דיבת הארץ – אז והיום

1

בתחילת השבוע ביליתי חצי יום עם חברה אהובה כאילו אין מלחמה - פיקניק בשדרה, קפה בבית, בירה, ספרות, אהבה... וקצת "על המצב" כי איך אפשר שלא, וגם כי יש בזה משהו מנחם כששני אנשים לא חושבים אותו דבר ובכל זאת אוהבים מספיק כדי להקשיב.

בין שאר הדיבורים "על המצב" ריחפו שאלות כמו:

מה זה הרעיון הזה של להילחם על אדמה?

מאיפה מגיע הרעיון המטורף הזה שמוכנים להרוג ולהיהרג עליה?

אלו שאלות גדולות מאוד ואת התשובות שהיו לנו אשמור לעצמנו.

אבל בקצרה ניתן לומר שתשובה אחת היא פשוטה:

היא הגיעה מהעולם. ככה העולם עובד –

מדינות קובעות לעצמן טריטוריות

והורגות ונהרגות עליהן.

זה נורא.

אבל ככל הידוע לי אין עדיין עולם אחר להגר אליו.

אז זה מה יש.

אבל תשובה השנייה קשורה לסיפור היהודי כאן והיא מעניינת יותר.

היא גם קשורה מאוד לפרשה שלנו, שבה שולח משה (כמצוות ה') את המרגלים לתור את הארץ (במדבר יג):

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

כלומר, העם עומד לפני הכניסה לארץ ישראל (לפחות כך בתוכנית המקורית) והמרגלים נשלחים לבדוק את הארץ.

כמה זמן לוקח להם לתור אותה?

וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם.

וואו, זה מעניין מאוד. זה בדיוק הזמן שלקח למשה להביא לעם את התורה בהר סיני. כלומר, אפשר לחבב את זה ואפשר שלא, אבל לפי הסיפור היהודי משך הזמן שצריך כדי לתור את הארץ זהה למשך הזמן שדרוש כדי להוריד את לוחות הברית. הארץ שקולה לתורה.

לא צריך להיות לאומני משיחיסט כדי להבין

שאמריקה לאמריקאים,

צרפת לצרפתים

וצ'כיה לצ'כים.

זה ברור לכולנו.

פשוט המקרה הישראלי הוא קצת יותר מעניין

כי הנוסחה "ישראל לבני ישראל" לא נולדה עם הולדת הלאומיות,

אלא היא שורדת כבר כמה אלפי שנים באורח משונה.

דה פקטו זה לא משנה:

האמריקאים נמצאים באמריקה ונלחמו על אדמתם כשצריך,

כך גם הצרפתים והצ'כים, כך הישראלים.

למה? ככה.

ככה זה לא תשובה?

לדעתי היא תשובה מצוינת במקרה הזה,

כי אם נגיד שהארץ הובטחה נסתבך עם החילונים,

ואם נגיד שלאומיות ושאו"ם ושכל העניין הזה נסתבך עם האמוניים.

מה זה משנה למה?

משנה שככה הדברים עובדים בעולם,

ועד שלא נמצא עולם אחר,

ככה הם עובדים גם כאן.

2

המרגלים חוזרים מא"י ישראל וכידוע מוציאים את "דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ", מקטרגים עליה, מתארים אותה כ"אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" שכולם בה "נְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק[...]; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", ופוסקים: "לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ".

אז כהיום:

נשיאי העדה, המכובדים, האליטות, המשכילים דאז,

רואים את ארץ ישראל ומפרסמים קבל עם ועדה:

הם ענקים, אין לנו סיכוי.

"אז כהיום" כבר אמרנו?

מזכיר לנו את "איראן מעצמה", "מפעלי הגרעין עמוקים מדי" וכו'?

מזכיר. יופי.

אבל מה שמעניין הוא שבזמן שרוב המרגלים מוציאים את דיבת הארץ,

בא אחד הנשיאים, כלב שמו, ומרגיע את העם:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ.

גם יהושע מצטרף אליו למסר המרגיע אל העם.

שמחה גדולה, לא?

אז זהו שלא.

למשמע דבריהם, "וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה,

לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים".

כל כך חזקה הראיה השלילית,

כל כך חזק הפחד מפני הלא נודע,

כל כך מאיימת המחשבה שיהיה טוב,

ולכן מבקשים כל העם לרגום

את האופטימיים האלו.

3

לא לדאוג, אלוהים עשה שם סדר,

ומיד כבוד ה' נראה אל מול העם המבקש לרגום את כלב ויהושע

וכשכבוד ה' נראה, הרמז ברור.

(זה כמו שטראמפ אומר לעצור את המלחמה ולהחזיר את המטוסים.

אז מה עושים? עוצרים ומחזירים כמובן.)

אבל מה לעשות עם אותו דחף שביקש לרגום מישהו באבנים?

אי אפשר להשאיר דחף כזה ללא מענה ולכן

אחרי שהסיפור הזה נגמר, מופיע לו לפתע

"אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

העם הנבוך לא יודע מה לעשות עם החוטא הזה

ומביאו למשה ואהרון, שגם לא ממש יודעים מה לעשות איתו.

מה אומר להם אלוהים? הוא לא שוכח את הדחף הבוער בעם:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה."

שנים קראתי את הסיפור הנוראי הזה והתעצבנתי עליו.

מה צריך אותו דווקא כאן??! מה צריך לרגום את המקושש במדבר??!

היום אני חושב שאני מבין קצת יותר טוב מה צריך אותו.

הסיפור התמוה הזה בא ללמד שכשהעם רוצה לרגום הוא ירגום. צריך לתת לו מישהו לרגום אותו. אבל יותר מזה הוא מלמד שוב על החיבור הזה של אלוהי ישראל ועם ישראל אל התורה ואל הארץ.

רוצים לרגום? סבבה. אבל לא את יהושע וכלב, כי להם יש תפקיד בכניסה שלנו לארץ. הנה, קחו את המקושש - הוא עבר על אחד הדיברות ולכן חטאו כבד משקל לא פחות ממה שאתם מייחסים ליהושע וכלב.

המילים "ארבעים יום" חיברו בין מעמד הר סיני לחטא המרגלים.

המילה "לרגום" מחברת בין חטא המרגלים למקושש העצים.

המחבר המקראי קושר כאן בעדינות את העם הזה לתורה ולארץ.

זו אף זו גורל העם הזה.

אז האם הארץ אוכלת יושביה או לא?

בינתיים לא. בינתיים אנחנו כאן מתים עליה וחיים בה.

כמה נורא היה בוקר אתמול בעקבות הידיעה על 4 ההרוגים מב"ש.

כמה נורא הבוקר הזה בעקבות הידיעה על 7 הנופלים בעזה.

כמה נורא שעדיין לא כל החטופים שבו הביתה.

הלב נשבר. בא לפוצץ את העולם.

ועוד אנחנו כאן.

4

נ.ב

אמרתי בהתחלה שישבנו בשדרה והקשבנו החברה שלי ואני, אחד לשנייה. דיברנו על הרבה דברים, ובין היתר גם על הקשבה.

מה אפשר להגיד על הקשבה שלא אמרו עד כה?

קלטו את הרעיון הזה שהגענו אליו, החברה שלי ואני:

פעולת ההקשבה היא כמו פעולת הבריאה לפי תפיסת הצמצום הקבלית.

זה מדהים לא?

יש לכם רעיון מה בין שמיטה להר סיני?